בין המיתרים הפרומים במיטתי הארוכה
נופלת תחזית-גוף. אך האור מתעקל בחדר
עד כדי סוף

על שפתי מזרון במוזיאון-דירה
מתבקעים בתוכי הקטן ילדים גדולים
והם נוספים ואני מאבדת את אדי האוויר המשתוקק
כמו בועות מוות בפיה של אישה מאוד חולה.
ואני בריאה וגדולה
והם מתים בקצב אחראי
במאבק בורות גופי(נו)


החורף האחרון החריף את נורת הביטחון שלו
עד כדי הבראת איברי-מיניה. ובתוך החשמל השרוף
אין מחליפין את אור הבחורה. היא מעבה את קולה לכדי תנור,
כל השאר קפא.


הם מחביאים את כל מה שיש להם, כמו ילדים מאוהבים
אך השאר נזקף, מזכיר רכות הזמן הבלוע. אני מכירה
את צורת-אגנם, את שוקיהם המוצמדים כשל סוסים
לו רק
מותנית-ראשם


אני המוזה המקפיאה שתוכיח היעדרותך, בגשם הבתול, בחול המגורה
אנחנו מתהפכים, אתה חווה בתולה ואני קש צהוב לעוס עד קרקעיתו
הערב הזה יחסל את האור באיברו הקרנפי. אתם
תגמרו שלמים ואני אגמור
מהבהבת.