"אני סטודנט, מחפש נשים שאוהבות למצוץ. יש לי דירה. את באה
אליי, מוצצת טוב בלי ידיים ומסתלקת. אני לא מחפש קשר חד-פעמי.
אלא קשר של מעין-ידידות" - מתוך כרטיס ביקור של בחור בן עשרים
וחמש באתר-היכרויות.
אמר המחבר: עלילת הסיפור היא דמיונית. כל דמיון בין ההתרחשויות
המתוארות לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. גם הדמויות המתוארות
בסיפור הן פרי דמיוני ואין להן אחיזה במציאות.

בערב שבו מתחיל סיפורי, זו הפעם הראשונה מאז תחילת חופשת-הקיץ
שלא ביליתי עם אפרת. היא השתתפה במפגש של משפחתה לרגל ביקורם
של דודים מארצות הברית, ואותי שחררה.
את הערב הפנוי ניצלתי להרשמה לאתר-היכרויות באינטרנט. מהשעה
השישית ועד לאחת לפנות בוקר, כמו בריצת אמוק, שבתי ועיינתי
בכרטיסי-הביקור של הבנות ועיינתי במעלות שבהן תיארו את עצמן.
רובן צירפו תמונות. כירושלמי, משכה את תשומת לבי ירושלמית
שתיארה את גילה כמבוגרת לצעירים וצעירה למבוגרים. לכרטיס צורפה
תמונת פנים של ילדונת מתוקה, כזו שכל גבר רוצה לצבוט את לחייה
האדומות, ולראשה זר פרחים. מתחת לתמונה נכתב, 'הפרחים שבזר הן
קמליות פלאסטיות. מחפשת את זה שיחליפן בקמליות אמיתיות'. כל
שעות הערב לא הייתה און-ליין. קצת אחרי השעה אחת הופיעה. שלחתי
לה הודעה "רוצה למצוץ? אבל רק."
תגובתה לא איחרה. "האם בטוח מר שמעוניין בפה שלי? התמונה
שצירפתי אינה שלי."
חשתי תמימות או ציניות בתגובתה והשבתי, "רק מציצה. לכך כל פה
יתאים לי."
"לא מן ההכרח. ישנם פיות שונים, ארוכים וקצרים, בולטים החוצה
ושקועים פנימה. ישנם עמוקים שהאיבר שלך ילך בם לאיבוד מבלי
שתחוש במשהו. ועדיין לא הזכרתי את אלה שנודף מהם ריח ריקבון.
וכל פה לפי תכונותיו יוביל אותך לספירה שונה מתוך עשר הספירות.
ומי אתה?"
מיני-מאבק התנהל בינינו והזדרזתי לענות, "סטודנט לרפואה. לאחר
החופש שנה חמישית." סברתי שלסטודנט לרפואה ישנה הילת מקצוע וכי
לכרטיס שלי נקודות רבות. הרי כל אחת תיעתר לרופא לעתיד.
"סטודנט לרפואה חייב לחשוב גם על מחלות אפשריות. איך אתה
נראה?"
"בהחלט בריא. לא יפיפה אבל נאה. מרכיב משקפיים. לא גבוה אבל לא
נמוך, לא שמן, גוף מוצק."
"מתי?" שאלה.
"עוד הלילה", כמו זעקתי בתחושת ניצחון והוספתי, "לי אין
מכונית. האם יש לך רכב?"
תשובתה הייתה חיובית והזדרזתי להזהירה, "אבל רק מציצה ובלי
ידיים ואחרי זה ניפרד."
"ברור", הודיעה ויצאה לדרך.
משהתיישבתי לידה במכוניתה, חשתי את דמי זורם לכל מקום בגופי.
חמימות למטה וגירוי כזה, וחשק להתחכך עם כל דבר שזז. הזקפה
נתנה לי תחושת עליונות והתלהבתי מעצמי. כל התאים שבמוחי
הקשורים לגבריות היו מגורים. ניסתה ללטפני, אלא שאני הדפתיה
בטענה, "הסכמת למציצה נטו."
כיוונתי אותה למגרש חנייה חשוך בין בתי מגורים בקרבת מקום.
בנסיעה ניסתה לפתוח בשיחה ושתקתי. משחנינו, הפשלתי במקצת את
מכנסיי. היא רכנה לעברי. אלא שברגע שחשתי את שפתיה באה השפיכה
והייתי מבוהל משהו. משפתחה את הדלת שלצדה לפלוט את הנוזל שמילא
את פיה, התחמקתי מהמכונית. נמלטתי מבלי להסתכל לאחוריי ולא
ידעתי אם השתהתה או מיהרה להסתלק מהמגרש.
לא העפתי בה מבט ולא קלטתי את פרצופה. והיא, כל הלילה הסתובבה
בחלומותיי מטושטשת לחלוטין. גם נמלטת וגם רודפת. תופסת בי ולא
מניחה לי לברוח. למחרת, מרגע שהתעוררתי דבקה בי איזו מפלצת
שייחסתי לאותה גברת. בערב עם אפרת, זו שהתכוונתי להתחתן אתה
בקיץ הבא, הצטרפה אלינו המפלצת. למורת רוחה של אפרת הייתי
מבולבל מתחושות סותרות וכבר בשעה תשע הסתלקתי.
חוויתי מציצה. לכאורה סקרנותי נפתרה. אך משנגעתי בהנאה, באה
הגמירה בחטף. זה מה שקורה לי כשידי מעסה את איברי. אם כך,
תהיתי, מהו שהרווחתי מהאישה עם הקמליות? ועוד תהיתי באיזו מידה
תהיה הגמירה חפוזה כשעלמה אחרת תעשה את המלאכה? אשת הקמליות
באה לי בקלות והאמנתי שכך תנהגנה גם האחרות שבאתר-ההיכרויות.
לאכזבתי, לא כך היה. אחדות לגמרי התעלמו מפניותיי. אחדות לא
היו קלות, והיה מסובך לצ'טט אתן בהיגיון ובצלילות. והיו כאלה
שחזרו עם קללות. רק לאחר אחת בלילה גיליתי שאשת הקמליות
הפלאסטיות שוב נמצאה באתר ושבתי אליה.
היא מודיעה, "לא רוצה לעבור על החוק. אתה בן חמש-עשרה. לכל
היותר בן שש-עשרה. קטין."
"מה משנה לך הגיל?" הגבר שבי נעלב קצת. "אנשים טועים בהערכת
גילי ומפחיתים משנותיי. בדרך כלל זו מחמאה. הפעם זה עומד לי
לרועץ. אני שונא שפוסלים אותי לפני שקיבלתי צ'אנס."
"אני לא פדופילית. כמו כן הוריך עלולים לתבוע אותי לדין על
פיתוי קטין ולסחוט ממני כספים."
"אלוהים ישמור אותם מזה. בראשון ליוני מלאו לי עשרים וחמש",
אני מודיע לה ומוסיף, "הלילה לכשניפגש, אראה לך את תעודת-הזהות
שלי."
"אי אפשר שלא לתהות מה פשר העקשנות הזו שלך. מוטב כי תמצא חברה
בגילך."
"משנת הלימודים הראשונה יש לי חברה בגילי. לומדת אתי ואנו
מתכוונים להתחתן בקיץ הבא. היא מבית דתי ולא נותנת לי לגעת בה.
נמנעת ממגעים עד ליום הנישואין."
"אם כך, במה מתבטאת החברות שביניכם?"
"כמעט מדי ערב אנו נפגשים. משוחחים, מתכוננים ביחד לשיעורים,
הולכים ברחוב יד ביד אבל לא מתנשקים ולא מתחבקים. אחרי שטעמתי
את ההנאה שהבאת עליי, אני מרגיש שאינני יכול בלי זה."
שכנעתי אותה בכנותי. היא באה עם מכוניתה ונסענו לאותו מגרש
חנייה חשוך. קיוויתי שהפעם זה יימשך יותר זמן. אלא שתקוותי
נתבדתה. שנייה אחת, אולי שתיים, וזה פרץ. כשפלטה את הנוזל,
נשארתי יושב משפיל מבט. "הבטחתי כי לא אמלט ממך. אבל אני מרגיש
שלא בנוח. אנא שחררי אותי."
סירבתי כשהציעה להסיעני לביתי וביקשתי שתמתין כמה דקות במגרש
לפני שתצא משם. נמלטתי בריצה. ההימלטות הזאת לקור הירושלמי
הכניסה בי תחושת בדידות שהתפשטה לכל חלק מגופי.
בליל המחרת, למרות שחששתי כי תדחה אותי, משהופיעה באתר באחת
בלילה, שוב פניתי אליה.
"למה שלא תאונן?" כתבה לי.
"עשר שנים אוננתי מדי יום. אתמול והיום ניסיתי ולא הלך. עכשיו
זה בא לי רק בפה שלך."
היענותה לפניותיי מדי ערב הייתה לי תמוהה. בשני הלילות
הראשונים ניסתה לקשור שיחה, אבל מהלילה השלישי חדלה. כעבור
שבוע הסתקרנתי ושאלתיה, "למה את נענית לי? האם את נהנית?"
"שנינו מחפשים את עצמנו. נשמותינו התוהות נתקלו זו בזו ולא נדע
למה תביא ההיתקלות. אני מענגת אותך וכך תורמת את חלקי להשלמת
מלאכת היצירה של נשמתך. זה מספיק לי". לא הבנתי את תשובתה.
"למה זה מספיק?" זו פעם ראשונה שסקרתי את פניה בעין בוחנת. גם
בחשכה ניכר שעברה את גיל הארבעים. עיניים שחורות ענקיות
וביניהן יופי רוחני. למרות חיוכה, הקרינה געגועים למשהו נעלם.
"בן חמש-עשרה או עשרים וחמש, זה היינו הך. כשחשפת בפניי את
תשוקתך, ידעתי שערבבת בין קליפות הטומאה והספירות הקדושות.
משנמלטת ידעתי שהצלחתי להרחיק את הרע מהטוב שבנשמתך."
גם תשובה זו לא הייתה לי מובנת. ובכל זאת בלילה שלמחרת כבר
הייתי להוט לדעת את שמה.
"זה לא לפי ההסכם שבינינו להיחשף האחד בפני השני. מה גם שזה לא
יתרום לשום דבר", טענה.
"ההסכם היה למפגש הראשון. בשני התכוונתי להראות לך תעודת זהות
ושם מופיע שמי. סירבת. כבר למעלה משבוע שמדי לילה אנו נהנים
ביחד."
"נהנים ביחד? לא הייתי מגדירה את ההנאה כמשותפת. אתה מכונס
בעצמך ואני בעצמי", השיבה.
היה משהו דוקר בתשובה שלה. "אני יוחאי", פרצתי לדבריה בקול קצת
יבבני. "אני רוצה שתסיעי אותי במכוניתך לביתי, שתדעי היכן אני
גר. אילו הוריי לא היו ישנים, הייתי מזמין אותך לחדרי."
כשעצרה ליד ביתי לא הזדרזתי להסתלק. כמו כישפה אותי ונשארתי
יושב לצדה לספר לה על בדידות שחוויתי בילדותי ובימי שירותי
הצבאי ועל ניסיונותיי העכשוויים לצאת מהבדידות בלימודים. מתוכי
פרץ זרם של מחשבות והתלבטויות שהיה בלום בתוכי שנים. האזינה
ולא גילתה דבר על עצמה.
עוד שבוע חלף. ביצועיי לא השתפרו אבל הכישוף שהפעילה עליי גבר.
אני מדבר והיא מקשיבה, מדי פעם מעירה משהו לעודדני להמשיך
ולדבר. חשפתי כעסים שהיו לי על הוריי ועל ריביהם התכופים,
הקמצנות של אבא והשתלטנות של אימא. הם מטיחים זה בזה דברי
אימה. אני מסתתר בחדרי, משקיע עצמי בלימודים כי נדמה לי שעוד
מעט והתגרה הקולנית תיהפך לתגרת-ידיים. התלוננתי על שני אחיי
הבוגרים ממני, שכבר התחתנו ויצאו את הבית ועדיין אני בזוי
בעיניהם על תמימותי ורכרוכיותי. תיארתי ויכוחים עם חברים.
רציתי להיות גיבור ביניהם והייתי פחדן. דיברתי על אמביציות
חברתיות שלא העזתי להגשים ועל התלבטויות פוליטיות. אוזנה קשובה
והערותיה מקלות. אפילו בעיות שהיו ביני לבין אפרת ידעה לרכך.
עד אותה עת לא קרה לי שאנוכי השתקן, המסוגר והמתבודד נהניתי
לדבר בתיאורים נלהבים ולשפוך הכול חופשי. לפניה לא נמצא מישהו
שהקשיב לי. לאפרת, גם מעט דברים שאמרתי היו לטורח.
לילה אחד, משהגענו למגרש החנייה, הודעתי לה. "לא מוכן להמשיך
לפני שאתוודע לשמך."
"למה זה חשוב לך לדעת את שמי?" שאלה והבליעה את המילים הללו
בחיפזון.
"כל הימים אני חושב עלייך ואת בשבילי אדם ללא שם", השבתי. "זה
לא ילך כך."
"אדם ללא שם זה דבר רע. שם הוא לב הנשמה של הבנאדם, שתי
האותיות שבמרכז. מה בכלל יש לך לחשוב עליי?" נזפה בי. "אני
הזונה, המעניקה לך משהו שאתה זקוק לו ואיני גובה אתנן."
"כך הרגשתי כלפייך בשבוע הראשון", הבהרתי עם חיוך מריר. "אבל
מאז הרגשתי השתנתה."
"זונה היא קדשה בלשון המקרא משום שמעשיה קדושים. מצחצחת גופות
של גברים עם פחדים מהלא נודע, לטהרם מאבק החיים. מרוקנת אותם
שיוכלו לצאת ולספוג עוד. אני זקוקה מדי פעם לחוש עצמי כזונה.
עד כה הענקת לי את התחושה ועתה אתה נוטלה ממני", פסקה. "איזה
שם היית מעניק לי?"
"קמליה, אלו הפרחים שלראשך. או מוטב מלאכית", היא התבוננה בי
בתמיהה. "את המלאך שלי."
"תודה על המחמאה אך אלו אינם שמותיי". ולא הנחתי לה עד שגילתה,
"הוריי קראו לי חבצלת."
"שמך כשם פרח. לא קמליה. אבל גם כן פרח. לטעמי הולם לך. אכן,
את פרח-בר". והמשכתי, "עליי לדעת מיהי חבצלת, מהם מעשיה
ביומיום, היכן גרה ועם מי."
"באת עם מטען גדול של שאלות והשעה מאוחרת", השיבה ולמרות
החשיכה, הבחנתי בחיוך ציני שנמרח על פניה. "עקשנותך מזכירה לי
מישהו, מכר עקשן כמוך. בחור צעיר התוודה בפניו על אהבה נכזבת.
בערב מסוים שבו יצאה הנאהבת לבלות בפאב, מכרי ואותו צעיר מאוהב
הלכו למקום שבו חנתה מכוניתה והשתטחו על הכביש צמודים לגלגלים.
כשהתכוונה לשוב לביתה, מכרי אמר לה, 'אני עקשן. עד שלא תבטיחי
לצעיר הזה לצאת עמו, לא נזוז'. זה פעל. ולשאלתך על מעשיי
ביומיום", המשיכה ברצף כמו היה זה שייך לסיפור, "מדי ערב לפני
שאנו נפגשים אני צועדת שעה וחצי. אני חולת לב וחייבת לצעוד."
"מצוין", השבתי לה. "אני אוהב לצעוד ואין לי חבר לצעידה, אז
אצטרף אלייך". היא לא סירבה.
עד כה, הייתי מבלה עם אפרת עד לשעת חצות ונחפז להגיע באוטובוס
האחרון לפסגת-זאב לפגוש את חבצלת. היא נהגה לצאת לצעידה מדי
ערב בשעה אחת-עשרה. נאותה לעכב את יציאתה בחצי שעה. זה חייבני
להיפרד מאפרת בעשר וחצי, משום שנזקקתי לשעה שלמה להגיע בתחבורה
הציבורית למקום שממנו יצאנו לצעידה. משהופיעה בבגד ספורט,
לראשונה הבחנתי שהייתה קטנה וצנומה. מין מיניאטורה.
כעבור שבוע, לפני שאני יורד מן המכונית, אני שואל. "האם היית
אי-פעם מאוהבת במישהו?"
היא משיבה בקול שקט ובדיבור מתון והתנסחותה צנועה, "הייתי
ועודני מאוהבת בעיתונאי המגיש תוכנית רדיו, זה המכר העקשן
שהזכרתי לפני שבוע. אנשים הסובלים מנדודי-שינה פונים אליו
בשאלות בנושאים אישיים, מקוננים על צרותיהם והשיחה היא בשידור
חי. מעל גלי האתר הוא מנסה לפתור את בעיותיהם. גם בנושאי
פילוסופיה וספרות פונים אליו כי הוא בקיא בהם. אני בת למשפחה
חרדית מבני-ברק. לפני עשרים ושבע שנים, בהיותי בת שש-עשרה,
בטרנזיסטור קטן גיליתי אותו. הקשבתי לו כשכל בני משפחתי כבר
היו ישנים. כעבור כמה חודשים מטלפון ציבורי טלפנתי ושוחחנו
בשידור חי, בתחילה על בעיותיי האישיות כבת למשפחה חרדית,
ובהמשך בנושאים פילוסופיים. החל רומן רדיו-טלפוני. בגיל
שבע-עשרה הסתלקתי מן הבית ובאתי לגור עמו, והוא מבוגר ממני
בעשרים ושתיים שנה. בישלתי, כיבסתי את בגדיו וניקיתי את ביתו.
אלא שלא נוצרתי לעבודות הבית וכעבור שלוש שנים הסתלקתי."
"ומאז נותק הקשר שביניכם?" שאלתי.
"לא", השיבה בקול רפה. "האיש בא לביתי מדי חודש. וביום שהוא
אתי אני מאושרת". התכוונתי לשאול אם אותו שדרן הוא דן תפארת
המפורסם, אלא שהיא הקדימה אותי, "מה ששמעת הלילה צריך לספק את
סקרנותך למשך חודש. עליי להסתלק. מחר לפני-הצהריים יש לי תור
לפרופסור ענבי בהדסה."
פרופסור ענבי הוא ענק בינלאומי. כרופא-לב התפרסם
כמקצוען-מצטיין וחוליו באים מקצות תבל. כראש מחלקה נחשב למופת
ניהולי ומודל חיקוי לראשי מחלקות אחרים. כמורה שייך לדור ישן.
בלימודי השנה הרביעית השתתפתי בקורס שנתן בקרדיולוגיה והוקסמתי
מהרצאותיו. קירבתי עצמי אליו והוזמנתי למרפאתו לצפות בשעה שבדק
חולים. משנכנסה לחדרו, חבצלת הופתעה לראותני יושב לידו.
לראשונה ראיתיה לאור יום והבחנתי בעורה השחום. עיניה השחורות
העניקו לה יופי שכמו בא ממרחקי המזרח.
"מה מעשיך כאן?" שאלה וחששתי שלא הייתה מרוצה מנוכחותי, אלא
שזה לא היה אכפת לי. רציתי שלא תהיה חסרת ישע ובודדה בשעת
הבדיקה. קיוויתי שבהבעת פניי תחוש את דאגתי לה.
"השתלמות סטודנטים. את הרי יודעת שאנו חייבים להעביר שעות
לימוד במרפאות בית-החולים."
הפרופסור הבחין במבטים שאנו מחליפים זה בזו ושאל "מכירים?"
אסור היה שהפרופסור ידע על טיב הקשר שבינינו ומפי נפלטו המילים
"אנו בני דודים". חששתי שיתעניין בטיב הקרבה או שחבצלת תכחיש
את דבריי. אך הוא לא חקר וממבטה הבנתי שלבה טוב אליי.
"עלייך להתגאות בבן-דודך. לא בכל מחזור נמצא סטודנט מחונן
כמותו. אחרי כל הרצאה אני נוהג לשבת עם סטודנטים מצטיינים
ולהתעמק עמם בחומר. ביניהם הוא הדובדבן שבקצפת. נתתי לו לבדוק
חולים והתרשמתי מיכולותיו. אני מחכה שיוחאי יסיים את לימודיו
ויצטרף למחלקתי. לא אוותר עליו."
היה לי חשוב שפרופסור ענבי הילל אותי באוזני חבצלת. אמנם כבר
שמעה ממני דברים על הישגיי בלימודים. אלא שהפעם דיבר פרופסור
שלי. כבר לא אהיה לה סתם ילד שעשועים, גבר-ילד כפי שכינתה
אותי, אלא סטודנט מעולה לרפואה. הייתי נרגש ולא עקבתי אחרי
הדברים שאמר הפרופסור על מצב בריאותה. שמתי לב רק לדבריו
האחרונים. "את חייבת בפעילות גופנית מוגברת. הליכה!!!
הליכה!!!"
פרצתי לשיחה. "אני יכול להעיד שבכל ערב היא צועדת לפחות שעה
וחצי. אנחנו צועדים ביחד."
"אהה גברתי הפרופסורית, שומר-הראש שלך הוא בחור כלבבי. צנוע אך
בעל יכולות נדירות."
כשיצאה חבצלת הצטרפתי אליה. "למה הוא כינה אותך גברתי
הפרופסורית?" התעניינתי.
"זה משהו לא חשוב. סתם. כך הוא תמיד קורא לי", השיבה והצטרפתי
לצחוקים שגלגלה.
בעקבות שבחיו של הפרופסור אזרתי אומץ להזמינה לכוס קפה
בקפטריה. לפני כן לא הייתי מעז לעשות כך. משהתיישבנו, החמיאה
לי על הרעיון להגדיר את היכרותנו כהיכרות משפחתית. "הסבים שלנו
היו אחים", הקשבתי בדריכות ליוחסין של משפחתנו. "אני יודעת
הרבה על הסבא-רבא שלנו שהיה צדיק, תלמיד חכם, מקובל ומחולל
נסים, בקיא בלחשים ובכתיבת קמעות, מחזיר אהבות, מזווג זיווגים,
מוציא עין הרע, פותר חלומות, פותח מזלות ומבטל כישופים. ריפא
חולים, עזר בענייני פוריות ועקרות והוציא דיבוק מדבוקים. מזה
שנים אני מנסה להתחקות אחרי שיטות עבודתו של הסבא-רבא שלנו."
"עד כה לא שמעתיך מתלהבת כמו ברגעים אלה. להבא לא אניח לך
לשתוק בצעידות", אמרתי.
"או קיי. הלילה תשמע על חוויותיי מן הקונצרט שאהיה בו הערב",
השיבה והזדרזה להסתלק.
באותו לילה הייתה נינוחה וצעידתה נרפית. אישרה שבן-זוגה אכן
היה דן תפארת. בשנות מגוריה אתו השלימה בגרות. נפרדו ולמדה
באוניברסיטה פילוסופיה ומחשבת ישראל ועתה מתפרנסת מהוראתם.
מוזיקה קלאסית זרה לי. הוריי לא הקפידו שאלמד נגינה ולא נזדמן
לי להיות אי-פעם בקונצרט. הצעתי לאפרת שיחדו נתעניין במוזיקה
הקלאסית. חולה סומך על רופא רחב-אופקים יותר משסומך על רופא צר
אופק, טענתי. ידעתי על קונצרט שחבצלת התכוונה ללכת והצעתי
לאפרת שנלך לאותו קונצרט. היא לא קיבלה את הצעתי. מדי ערב
דיברתי על לבה. ואף שאיימתי שאלך לבדי לקונצרט, סירבה.
חבצלת הופתעה לראותני באולם הקונצרטים. הסברתי לה שכסטודנט
לרפואה אני מרגיש חובה להעשיר את ידיעותיי במוזיקה. היא חייכה.
"ללא התייחסות למקצוע, לכל אדם כדאי להעשיר ידיעותיו במוזיקה,
שהיא אמצעי נוסף להנאה". בתום הקונצרט, כשהסיעה אותי
לפסגת-זאב, שאלה, "נו, נהנית?"
"הפעם עוד קצת השתעממתי. אבל בעזרתך אלמד ליהנות מן המוזיקה",
השבתי לה. "איך את הגעת למוזיקה? זה לא בא לך מהבית החרדי
שלך."
"דן לימד אותי לאהוב מוזיקה. כשגרתי אצלו, מדי שבוע הלכנו
לקונצרט. בתחילה כפה עליי. אני מודה לו על כך משום שכיום
המוזיקה משפיעה על מצב רוחי. בהשפעתה אני שמחה ובהשפעתה
עצובה."
"האם שמחת על כך שבאתי לקונצרט?" שאלתי.
"ודאי ששמחתי", אמרה בהדגישה את המילה שמחתי. "אני מאחלת לך
שתהיה מכור למוזיקה כמוני." אחרי כמה דקות של שתיקה הוסיפה,
"דן, בתקופה שגרתי אצלו, התכוון לעצב את דמותי והיה מאלץ אותי
ללכת עמו לקונצרטים. ואם סירבתי, לא חסך את שבטו ממני. לא רק
לקונצרטים לחץ עליי לבוא עמו. גם כשיצא לבלות עם חבריו אילצני
להצטרף. ואם סירבתי, נהג כלפיי באלימות."
"ואת קשרת עצמך לאדם אלים?" שאלתי.
"נכבשתי בקסמיו. האיש מקרין כריזמה ומקוריות ואי-אפשר להכניסו
לשבלונה כלשהי", הסבירה. "הוא בליין. בזכות מאמריו ותוכניות
הרדיו שמגיש הוא גם סלבריטי. היה אז מבוגר, כבן ארבעים. התגאה
שנערה צעירה דבוקה אליו. באותן שנים הזוגיות שלנו לא ירדה
ממדורי הרכילות שבעיתונים. כשהייתי לצדו זה הוסיף לו פרסום
כגבר הכובש עלמות צעירות."

לחג הסוכות אבא ואימא תכננו נופש בן שבועיים באמסטרדם, עם עוד
שני זוגות חברים. הם דחקו בי להצטרף לנסיעתם ולשמש כסבל
למזוודותיהם, ונסעתי בעל כורחי. אימא סברה שקשתה עליי הפרידה
מאפרת. וכשניסיתי להביא לידיעתה שלא לאפרת התגעגעתי אלא
לחבצלת, לא נמצאה לה הסבלנות להקשיב. מדי יום הייתי מטלפן
לחבצלת לספר לה עד כמה השתעממתי, משום שמדי ערב הוריי בילו עם
חבריהם במועדוני לילה עד לפנות בוקר ואת שעות היום העבירו
בשינה. למועדוני הלילה לא נמשכתי ולבד לגרור רגליים בעיר זרה
לא מצאתי עניין. אבא לקח עמו מחשב נייד במטרה להתקשר לעובדי
משרדו. ניצלתי את המחשב ומדי יום שלחתי לה מסרונים אחדים. מילה
אחת בלבד, מתגעגע. היא ענתה לי מדי יום, ובכדי שלא אשתעמם,
שיגרה בדואר-אלקטרוני שירים של המשוררות רחל ולאה גולדברג.
קיצרתי את שהותי בהולנד. ביום השישי של חול המועד נתפנה עבורי
מקום במטוס. הזדרזתי להודיע לחבצלת על מועד שובי. משנכנסתי
לאולם הממתינים לבאים מחו"ל, ראיתיה. הסתערתי עליה ובשתי ידיי
תפסתי את גופה הזעיר ולחצתיו אל לבי. דווקא בשבוע שהייתי
באמסטרדם, רחוק ממנה, כמו נשתניתי. פתאום הרגשתי כמיהה לחבקה
ולנשקה. עד אז לא חוויתי מגע אינטימי עם בחורה כלשהי. מאז
נגמלתי, אימא משום מה הרחיקה את גופה ממני ולא העליתי על דעתי
שהיצמדות לגופה של האישה והחום שאחוש יענגו אותי. מאות עיניים
בהו בנו ונהניתי להפגין את הנאתי. כבר שלושה חודשים שאני נפגש
עם חבצלת, ולאורכם לא הנחתי לה לגעת בי. עתה איני מסוגל לחדול
מעשיית האיסורים הללו שגזרתי עלינו.
בדרך לירושלים אמרתי לחבצלת "את תבואי אתי לדירת הוריי. הם
בחו"ל. איש איננו בדירה."
"אתה רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, שובב." היה לי לא נוח
כשהדגישה את המילה שובב. היא חשה כי היססתי לענות והזדרזה
להוסיף, "אתה לא צריך להתבייש. אם זהו רצונך הגד אותו
במפורש."
"אני לא רוצה שתכעסי עליי", התנצלתי.
"גבר-ילד שלי", אמרה בקול חם. "למה שאכעס? אישה מצפה שגברים
יחשקו בה. לפי הקבלה הבורא לא השלים את יצירת הנשמות של בני
האדם. גבר ואישה במעשי אהבתם מתקנים את נשמותיהם."
לא הבנתי בדיוק למה התכוונה והשבתי תשובה סתמית, "אני עוד אף
פעם לא עשיתי את זה."
משהגענו לביתי, האיצה בי להתקלח. "המים ישטפו מגופותינו את
הטומאה. באווירון הזעת. גם אני במשך היום הזעתי וריח הסבון
נעים מריח הזיעה. תמיד תתקלח לפני שתבוא אל אישה." משהתוודיתי
שלפגישותינו הקודמות לא באתי רחוץ, השיבה "לפעמים זה הפריע. אך
לא רציתי לפגוע בך."
נכנסה לחדרי ספוגה בניחוח אורנים ואמרה, "אל תחשוש שאני עלולה
להרות לך. לפני שבע שנים נתגלה סרטן ברחם שלי ועקרו אותו.
מישהו דואג לי שם למעלה ונשארתי בחיים." צעדה זקופה ובהילת
האור שחדרה דרך הדלת הפתוחה, ראיתי את גופה העירום. הוא לא דמה
לגופן של עלמות צעירות, שהכרתי כסטודנט לרפואה שפה ושם נזדמן
לי לבדוק. גם לא לגוף בלוי של אישה זקנה שאף אותו הכרתי
בעיניים של סטודנט לרפואה. על עורה נמצאו מתלים של בשר שאינך
מצפה למצוא בגוף צעיר ועל בטנה צלקת. חשתי בדם הזורם וממלא את
חלציי, ומעורר אותי להיות גבר. נזכרתי בהסבריה בתחילת היכרותנו
כי תשוקתי היא ערבוב שעשיתי בנשמתי בין קליפות הטומאה והספירות
הקדושות וכי היא תפריד ביניהן.
הסקרנות לדעת אישה והתשוקה לשקוע בתוכה של חבצלת התעצמו בראשי.
אך משהניחה את גופה דל המשקל עליי, זה נגמר מבלי שדברים
התממשו. זו הייתה מהלומה בלתי צפויה וקשה מקודמותיה.
"אני מאוכזב. כבר שלושה חדשים שאני אתך, ואין שיפור
ביכולותיי", הערתי בכאב.
"זה לא נכון", אמרה. "לפני הנסיעה גופך לא היה מסוגל לגלות
אהבה. היום חיבקת אותי וספירת 'מלכות' נמלאה באהבתנו. אתה
צעיר. מיד שוב תהיה מסוגל לממש את תשוקתנו."
חלפה שעה. התגפפנו ללא הרף. אני בחוסר מעש, מייחל שיקרה כבר
משהו. "מה יהיה?" שאלתי.
"חיינו הם כאן ועכשיו ולא צריך לחשוב על המטרה. הדרך וכל רגע
בה הם העיקר וזו ההגשמה."
"ובכל זאת אני מגיע למסקנה שהגבר-ילד שלך הוא רק ילד בלי גבר.
לא שווה כלום."
"הייתי עם גברים רבים, חמי מזג ותובעניים, קרי מזג ואפאתיים
ונשמתי התנפצה לרבבת ניצוצות טומאה. אתה מלכד אותן ומזכך את
נשמתי. לכשתירגע, נשמותינו תזדווגנה וגופך יתאחד עם גופי."
"אבל מה לגבי הבעיה שאני ממהר לגמור?" שאלתי מהוסס.
"אינך היחיד הסובל מזה. זה קורה לרבים. יחסים מתפתחים בשלבים.
אתה אינך מסוגל לקיים יחסים אקראיים. אני בשבילך בת-זוג
אקראית. לכשתגיע ליחסי מין עם אפרת, זה יסתדר."
"אינני מתכוון להתנסות עם אפרת או עם מישהי אחרת. הן עלולות
לצחוק עליי. אני כלל לא בטוח שאני רוצה להתחתן עם אפרת. בהולנד
הגעתי למסקנה שאינני אוהב אותה. אני מעוניין רק בך."
"זה משום שאני היחידה שהביאה אותך לפורקן, שהעניקה לגבריותך
ביטחון וקיבלה אותך כפי שהנך. הוריך לא יסכימו שנתחתן כי הייתי
יכולה להיות אמך. וגם משום שלפני שבע שנים נכרת הרחם שלי ולא
אהיה מסוגלת ללדת את ילדיך. בנוסף, ישנו דן תפארת שגם אותו אני
אוהבת ולא אוותר עליו."
להפתעתי חבצלת הציעה משהו מוזר. "הערב הוא האחרון לחול המועד
סוכות והרחובות מלאים בחוגגים. נסתובב בעיר, ובכל עת שנחלוף
ליד חבורת-משועשעים, תוציא ראש בעד החלון ותקלל אותם."
"את מטורפת", יצאתי מעשתונותיי ונזפתי בה.
פתאום פלטה גניחה עמוקה, "יש לי מצב רוח טוב ואני רוצה קצת
להשתעשע ולהתפרע", השיבה.
"את רוצה שאני אהיה החצוף ואת תצאי צחה", מלמלתי בקצת רוגז.
"כך נהגנו דן ואנוכי. אילו ידעת לנהוג, הייתי מפקידה בידך את
ההגה ואני הייתי מוציאה ראש ומקללת. זה היה רעיון של דן
ונדבקתי בשובבותו ובתעוזתו. היו לנו עוד שעשועים מטורפים כנגד
קהל-רחוב. היינו מתיזים מים או קצף סבון על עוברי אורח
ונמלטים. בשתיים בלילה הפעלנו את הרדיו במכונית במלוא הקול.
נסענו לאט עם חלונות פתוחים ברחובות שתושביהם נמו את שנתם.
כשאנשים זועמים עצרו אותנו יצאנו מן המכונית ורקדנו ברחוב.
צעירים הצטרפו אלינו ומסביבנו נוצר מעגל גדול. בחלונות צצו
אורות והמרפסות נמלאו באנשים מפוהקים שצפו בנו. הלילה אני רוצה
לשוב לאותם זמנים ולהרגיש כפרחחית."
לא הייתי פרטנר טוב ולא סייעתי לה להתפרע ברחובות. מששבנו,
סיפרה על חייה עם דן תפארת. "חוויתי בריחה מדירת שמונים מטר
שהצטופפו בה עשר נפשות לדירת מאה ועשרים מטר של אדם אחד. ברחתי
ממשפחה חרדית אל מי שבז למוסכם, בעל דמיון פרוע, פרא במחשבות
ומעשים. זו הייתה מהפכה מהותית בחיי. הוא היה אלים וחשתי בנחת
זרועו ורוחניותו השתלטה עליי לחלוטין. אלו היו שנים מיוחדות
וכל יום היה שונה מקודמו. כעבור שלוש שנים למדתי להעריך את
עצמי והפסקתי לחפש אצלו אנרגיות. היה לי ברור כי לא אצליח
לעמוד בלחץ של חיים במחיצתו והסתלקתי. הכאב נשכח ונותרו
הזיכרונות."
הזמן שעמד לרשותנו לחוות זוגיות היה קצוב, וחשנו שנינו בצורך
לנצלו עד כלות. בבקרים יצאה חבצלת למלא את מחויבויותיה, שאז
עדיין לא נודע לי טיבן. נשארתי בבית לבשל לשנינו סעודות גורמה,
נעזר בספרי-הבישול של אימא. היא דאגה לנשמה, הביאה מביתה ספרי
שירה וקראנו ביחד. "יש לי מין יראה למילה הכתובה, שאותה החדיר
בי דן. ממנו למדתי למצוא את היופי, העמקות והמחשבה שבשירה."

דקות אחדות לאחר שובם של הוריי, צלצל הטלפון. אפרת הייתה על
הקו. שיקרתי לה שזה עתה הגעתי משדה התעופה והתנצלתי על שהייתי
עייף מכדי לפגוש אותה באותו ערב. היא הייתה על סף דמעות אבל לא
התכוונתי לוותר על הצעידה הלילית בחברת חבצלת.
בשבועיים הראשונים לאחר חידוש הלימודים לילותינו דמו לאלה
שלפני חג הסוכות. היינו צועדים ומעלים זיכרונות משבוע הדבש
שלנו. לכאורה הכול היה שגרתי עד למוצאי השבת שבתום השבוע השני
ללימודים, שלמחרתו נאלצתי להגיע לבית-החולים הדסה בשעה מוקדמת.
מראשית השבוע הבאתי את הדבר לידיעתה של חבצלת שפסקה, "לא ניפגש
במוצאי שבת. אני אצעד לבדי ואתה תקדים את שנתך."
לקראת השעה אחת-עשרה, בעודי מתכונן לעלות על יצועי, טלפנתי
אליה. "אסור לך לשכוח לנוח על הספסל בצומת נווה-יעקוב." ידעתי
שעוד מעט תצא לצעידה, ורציתי לוודא שאצלה הכול כשורה.
"אל תדאג. הכול יהיה בסדר. אני מיד יוצאת לצעידה", הרגיעה
ובירכה אותי בברכת לילה טוב.
כעבור ארבעים וחמש דקות טלפנתי לסלולארי שלה. "הכול בסדר",
הרגיעה אותי. "עוד שתי דקות נותרו לי להגיע לספסל שלנו. מבטיחה
כי אשב לנוח. מה אתך? מדוע אינך ישן?"
"ייאוש. לא מצליח להירדם", הסברתי לה. "אני שוכב במיטה, מסתובב
מצד לצד וחושב עלייך."
"אל תחשוב עליי. עליך לישון כדי שמחר בטיפול בחולים תהיה
ערני". נפרדנו בנשיקה טלפונית.
ושוב חלפו ארבעים וחמש דקות. ושוב אני מטלפן אליה. "חייב לראות
אותך", אני אומר.
"מה עם השינה שלך? דווקא הלילה אתה חייב לישון". להפצרותיי
הסכימה לראותני.
הזדרזתי לפינה שבה חנתה מכוניתה, ממתין שתסיים את הצעידה. שהות
קצרה במגרש החנייה ונסיעה לביתי. כשעצרה, לא מיהרתי להיפרד
ממנה. בשעה שתיים היא שואלת, "איך תשכים? איך תגיע בזמן
להדסה?" להשכים? ברשותי שעון מעורר. להגיע? זו בעיה חמורה.
האוטובוסים מתחילים לפעול רק בשעה שש בבוקר והוריי לבטח לא
יסיעוני לשם. "אתה תבוא לישון אצלי. אני אסיע אותך", הודיעה.
שמחתי על ההזדמנות לראות את דירתה של חבצלת. אלא שהייתי עייף
ברמה שקשה לתאר ומיד כשהתפרקדתי על הספה בסלון, נרדמתי מבלי
שהתפשטתי מבגדיי. בבוקר, לאחר שהעירה אותי, הזדרזנו להסתלק כדי
שאגיע בזמן לבית-החולים. בדרכנו אמרתי לה "בסוכות לקחת אותי
למסע קצר אל הזוגיות. אהבתי את המסע הזה שבו היטבתי לגעת בך
ולחוש אותך. עתה, לאחר ששבת לגור בביתך אני חש עד כמה נשאבתי
לזוגיות הזו. איני יכול לעצור ולהירגע. את אוסרת עליי לדבר על
העתיד. כשאני מזכיר אותו את ממהרת לציין שהוא העתיד שלא יהיה.
אנא השכירי לי חדר בדירתך." שבוע חלף בטרם נעתרה.

חבצלת עשתה כל שביכולתה להנעים לי את הזוגיות. פה ושם נזיפה עם
חיוך, והיתר חיוך. בלי מועקות, בלי מטלות ובלי ניקיונות או
שטיפת כלים. בשובי לאחר יום לימודים מייגע, המתינה עם סעודה.
לא ידעה לבשל וקנתה את המשובחים שבמעדנים. לא הייתי אנין טעם
וממנה למדתי להתענג מהאכילה. "אכילה עם דברי תורה ממלאת את
ספירת 'יסוד' בשפע אלוהי. אנו נהנים מהסעודה והיא מתחזקת למאבק
בקליפות הטומאה. בסעודות שבת וחג יש להתענג בסעודה כך שבימים
הקדושים הספירה 'יסוד' תתמלא."
במלתחה שהבאתי מביתי היו בגדים מרופטים שנשאו סימני קריעה
ושחיקה. חבצלת, שהייתה מטופחת מאוד, מתלבשת יפה ומתאפרת, דאגה
להלבישני לפי טעמה. כבגד יומיומי ללימודים העניקה לי מכנסי
ג'ינס ליווייס וחמש חולצות תואמות. לצעידה קנתה לי טרנינג
ונעלי-ספורט ממותג האהוד על הצעירים. לקונצרטים דאגה לי
למכנסי-צמר חומים, לז'קט אפור ולנעלי-עור שחורות. הכול אלגנטי.
לסעודות ליל שבת אצל הוריי קבעה אלו בגדים אלבש. שאלתי קצת
בצחוק "איזו ספירה אנו מחזקים בבגדים שהענקת לי?" היא השיבה
בכובד ראש, "הספירה 'תפארת' מתחזקת כשאנו מתהדרים במלבושינו.
במיוחד בשבתות וחגים חובה להתהדר בלבוש כדי שבימים הקדושים
הללו ספירת 'תפארת' תתחזק למאבקה בקליפות."
היו לחבצלת ספרי אמנות ולמדתי להבחין בין אימפרסיוניזם
ואקספרסיוניזם ובין ציור פיגורטיבי לאבסטרקטי. מערכת הסטריאו
לא חדלה להשמיע יצירות מוזיקליות שבעקביות חדרו לראשי.
מדי ערב כשהייתי מתרחץ, הייתה נכנסת לחדר האמבטיה ומסתכלת בי.
בערב הראשון, חשתי כי צנעתי נפגעה ובתנועה בלתי נשלטת הסתרתי
בידי את מבושיי. צחקה. "למה אתה מסתיר? הרי היה כבר בפה שלי.
אני נהנית להסתכל בגוף הנערי של הגבר-ילד שלי". יום לאחר מכן
כבר הייתה מסבנת אותי.
במיטה לא השתפרתי. טענה כי לה זה לא אכפת משום שהייתה זקוקה
למישהו כמוני, גבר-ילד כהגדרתה. מדי חודש היה לה את דן, גבר
מבוגר ואלים. אהבתם ממלאת רק חמש מעשר הספירות בשפע האלוהי. לי
נזקקה לספק את אותם צרכים שדן לא סיפק לה, ובכך למלא את
הספירות הנותרות. לא הסתפקתי בדמות גבר-ילד שהועידה לי. ייחלתי
להרגיש ולהכיל אותה במלוא עוצמתה ועוזה. לאלף אותה, ועם זאת
לשחרר אותה. לשלוט בה, ועם זאת לאפשר לה להיות מי שהיא באמת.
לפעול אתה עד שניהפך לגוף אחד. ולא הפכנו לגוף אחד. עדיין לא
הכרתי את דן תפארת וחשבתי אותו לאויב מספר אחת שלי.
התחמקתי בנחישות מאפרת. לא ראיתי טעם להמשיך ולהיפגש עמה.
הפרידה הייתה לה מהלומה. יידעה אותי דרך חברים ואמרה לי
ישירות. לא נהגה בי כפי שחברה צריכה לנהוג בבן-זוגה והייתי שלם
עם הפרידה. הייתי בשבילה כקישוט והיא שימשה לי כקישוט להתהדר
בזוגיות שלא באה לכלל הגשמה.
את דן תפארת הכרתי בשבוע השלישי למגוריי עם חבצלת. הגיע מוקדם
מכפי שצפינו ונכנס לחדר האמבטיה כשחבצלת הייתה מסבנת את גופי.
מבלי שבירכנו לשלום נזף בה, "מה את עושה לילד הזה?"
"אני רוחצת אותו כפי שאתה היית נוהג עמי כשגרתי אצלך. ממך
למדתי כך לנהוג", השיבה לו.
"את לא ידעת להתרחץ. בילדותך, לקראת שבת היית הולכת עם אמך
ואחיותייך לבית המרחץ ושם היו אחיותייך הגדולות רוחצות אותך.
אלמלא אני שלימדתי אותך להתרחץ מדי יום, לא היית מתקלחת אלא
טובלת את גופך בקערה פעם בשבוע", אמר דן ומצליל קולו נשמע לי
מרושע.
"אל תגזים", השיבה לו חבצלת ובין שתי המילים הללו שמעתי רטט
בקולה שעד כה לא הכרתי.
"ואתה, ילד", הוא פנה אליי בלחש מפעפע ארס, "מרוצה שאימא'לה כך
רוחצת אותך?"
המעמד הלחיץ יותר מאשר סקרן. דן נראה צעיר מגילו. גבוה, כחול
עיניים ומפניו קרנה פתיינות חייתית, גחמנית, שעלולה להתפרץ בכל
עת. נזכרתי בחבצלת שהתמסרה לו ביומה הראשון אצלו. לפני כן לא
נפגשו. שוחחו על גלי האתר והעריצה אותו. זה היה מעשה נורא
לבתולה מבית חרדי ולאחריו כבר לא יכלה לשוב ולחיות בביתה בצורה
מסודרת. "אני נהנה כשחבצלת מסבנת את גופי", אמרתי במין ריחוף.
"דן", פרצה חבצלת בהתלהבות, "יוחאי הוא מאהב שלי. כבר לפני
חודשיים סיפרתי לך אודותיו."
מדברי תשובתו ניכר היה שתוקפנותו התמוססה. "הייתי רוצה בילד
חמוד כמותו שיגור אצלי."
חבצלת חידדה את שמיעתה ושאלה בתמיהה. "מה קרה לך? האם הפכת
לחושק בגברים?"
"לא התכוונתי שאני מעוניין בו לסקס. תמיד נראו לי החיים ריקים
בלי עלמות בנות שבע-עשרה", אמר כשהמילה עלמות מודגשת. "חבצלת
היא היחידה שלא חדלתי לחשוק בה גם משהתבגרה. אני מחפש ילד
שיסעד אותי כשהזקנה תשפילני. והיום הזה קרוב." כשקמתי לצאת מן
המים פנה אל חבצלת. "הסתכלי ביופי שבגוף נערי. שימי לב
למרובעים שבבטנו. פעם גם לך וגם לי היו גופים צעירים. כשהופעת
אצלי לראשונה שדייך הבתוליים והחינניים הזדקרו, והתגריתי מהם.
ומה חוללו השנים בגופך? ובגופי?"
דן הצטרף אלינו לסעודה וחשתי כמי שנאלץ להתחלק עמו במעדנים
שחבצלת התכוונה להגיש לי. לאורך הסעודה דן התבדח, שפע סיפורים
על אנשים ידועים ונסחף עם תיאוריו. דבריו מצאו חן בעיניי, לאו
דווקא בתוכנם אלא בדרך הצגתם. ברור היה לי שהאיש הזה, בכל מקום
שבו הוא מופיע, מצית בבת-אחת לחיים את כל הנוכחים. והמחשבות
שגבר מקסים כמותו מתחלק אתי באהבתה של חבצלת כאבו.
הסעודה נתארכה. משנסתיימה, חבצלת הזדקפה במקומה ונטלה את
רשות-הדיבור. "אני שמחה על האפשרות להגיד את דבריי כששלושתנו
יושבים ביחד. שניכם מעניקים לי אושר אבל האושר שמעניק לי האחד
שונה לחלוטין מזה שמעניק השני. ותפילתי לאל ששלושתנו נהווה
יחידה הומוגנית לאורך הימים. שניכם גברים שונים זה מזה ואני
האישה של שניכם, מושיטה את ידי הימנית לדן ואת השמאלית ליוחאי.
יוחאי מגיש את ידו השמאלית לדן ודן מחזיק בה בימנית. וכך
שלושתנו יוצרים מעגל. בואו, קרבו אליי."
דן התרומם מכיסאו, הרחיב את חזהו וניגש אל חבצלת. כשידו
השמאלית תפסה בידה הימנית הוא צחק בקול רם ואמר לה, "כמו שהטיף
רבי יעקב פרנק לתלמידיו." כמי שמנסה להסביר לי, המשיך באותו
עניין. "פרנק טען כי הגאולה של עם ישראל לא תבוא בדור שהוא
זכאי, כי אף דור לא יהיה זכאי. המשיח מטבע בריאתו רוצה לזכך את
עם ישראל, ובלית ברירה הוא יתגלה לדור שכולו חוטאים. כדי לקרב
את הגאולה פרנק הסתובב בקהילות ישראל בגליציה ובבוקובינה והטיף
להרבות בחטאים. ומה היו החטאים שהטיף להם? חוסר נאמנות לבני
הזוג, אורגיות ומין קבוצתי." אמר ולא פירט. לא הבנתי ולא העזתי
לשאול.
חשתי כמו שחקן בהצגה ולא בטחתי בעצמי שאצליח להשתלב במעגל.
חששתי כי לא אצליח למלא את מה ששניהם מצפים ממני, ובמיוחד לא
רציתי לאכזב את חבצלת. דן קרא בשמי ובכך קטע את היסוסיי
והושטתי ידיים רפות לשניהם. ידה של חבצלת הייתה קרה. משהרגשתי
בחום שקרן מידו של דן, חיזקתי את אחיזתי בהם והמעגל נסגר.
הסתובבנו ונמלאתי תחושה שכמותה לא ידעתי מעודי. להבות פרצו
מהחוליות שיחד אתי יצרו את המעגל, אחזו בי ובערתי. כאיש אחד
שלושתנו הרמנו ידיים והתעופפנו. "חבקו אותי", הדהד קולה של
חבצלת. הנחתי לזרועותיי לחבק את זו שלימיני ואת זה שלשמאלי. בו
בזמן שתי זרועות חיבקו אותי ועורי הסתמרר. התמכרתי לגודל המעמד
ושמתי לב שזו לי פעם ראשונה להזיע מרוב תשוקה, כי כל מה שעברתי
אתה עד היום היה הכנה לרגע הזה ממש. משהתעוררתי גיליתי כי
שלושתנו ערומים, קלועים כחלה על המיטה של חבצלת. הוא בשתיקה
גמורה צבט אותי באצבעותיו ונשך אותה בשיניו. היא שאגה וחששתי
שהכאיב לה. למרות ששניהם החזיקו בי חשתי כזר. השתחררתי מאחיזתם
וקמתי.
שאגותיה של חבצלת נדמו. "מה קרה?" שמעתי אותה שואלת וקולה כמו
הגיח מעולם רחוק.
"אני לא יכול להמשיך", עניתי לה בקול רועד.
"גמרת ואינך יכול להמשיך. אפשר לדרוש מבחור צעיר, בריא ושפוי
להתאפק, לא לגמור כל כך מהר", נזף בי דן כמו רצה להוריד מערכי
בעיני חבצלת. מאיפה, לעזאזל, הוציא את דברי הארס הללו?
"זה בסדר", נחלצה חבצלת להגנתי. "מחר יש לו יום לימודים ארוך.
הוא חייב ללכת לישון."
על אף שנעלתי את דלת חדרי, קולות מבחוץ הגיעו פנימה והפריעו
לשנתי. שמעתי אותה בורחת מפניו והוא רץ אחריה בכיוון הסלון.
הוא צועק והיא בוכה כמתחננת על נפשה. יצאתי לפרוזדור לבחון אם
הייתה זקוקה לעזרתי. הוא תפס אותה בחוזקה והשליך אותה לרצפה.
הוא מעליה ושניהם גונחים. פתאום תפסתי מה אני עושה. הרי אני
פולש לפרטיות שלהם. ואולי דן, הוא שפלש לפרטיות שלה ושלי?
עם בוקר, מצאתיה יושבת בסלון ומעיינת בספר. לאחר שנשקתי לה,
מזגתי לשנינו קפה. "כל כך טוב היה לי הלילה. הגבר הזה מעניק לי
כוח לחיות מביקור לביקור", אמרה כשחיוך מתפשט על כל פניה.
"כיצד זה ייתכן? שמעתי אותו נוהם כחיית-טרף וראיתי אותך בורחת
מפניו ומתנשפת והוא מפילך על הרצפה. שמעתי אותך גונחת מכאבים,
מבקשת את רחמיו", חקרתי אותה מלא בזעם שבא לי מקנאה.
"אני זקוקה לזה", השיבה. "אינך אישה ואינך מסוגל להבין. כשרצתי
והוא שואג בעקבותיי, אלו שאגות הקרב שלו בסיטרא-אחרא שהתערבב
עם הטוב שבנשמתי. כשהיה מעליי וגנח, אלו מצהלות ניצחונו על
השטן שהרחיק ממני". הבטתי בה במרירות משורבבת בצחקוק מאולץ.
"אתך זה משהו אחר. אתך אני חשה בטוהר שדן אינו מעניק לי. הוא
אנוכי, אבל מכל הגברים שהתנסיתי אתם, רק הוא מביאני לאורגזמות
ולכן אני זקוקה לו. אני זקוקה לדן גם משום שהוא מסייע לי
בעבודתי", ולא פירטה.
משהבחינה בפניי שחוורו, הוסיפה כמו לעודדני. "מאז שהכרתי אותך,
מדי לילה, לאחר שנפרדנו, עם מחשבות עליך וויברטור, הגעתי
לאורגזמות כמו אלו שמביא עליי דן, כך שלא קיפחת אותי למרות
שאתה גומר מהר. הלילה היינו שלושתנו ביחד והעונג שלי היה גדול
מאי-פעם. אתך, אתה הוא שבגופך מעורב הטוב עם הרע ואני היא זו
שמפרידה ביניהם. אתו, אני היא זו שמערבבת את הטוב עם הרע והוא
שמפריד ביניהם. כששלושתנו ביחד הכול מתקיים". לאחר ששתקה כמה
דקות כדי שאפנים בתוכי את מה שאמרה, המשיכה. "בקשר שלי לדן אני
מבחינה בשלוש תקופות. ראשונה, כשגרתי אצלו. שנייה, כשגרתי לבדי
בטרם הופעת. ועתה תקופה שלישית. בראשונה כמו הייתי אסירה בבית
סוהר והיה לי קשה. לא היה לי מרחב קיום, לא פינה משלי, והרגשתי
שאני לבדי. אנשים כמוני, בדרך כלל אין להם גבול. אבל כשדן סגר
עליי, כמו נוצר גבול סביבי. באותה תקופה השתחררתי מהבית החרדי
וממגבלותיו והפכתי להיות אדם אינטלקטואלי. כשהיו לי הכלים
לחשוב, ידעתי מי אני והערכתי את עצמי. משהרגשתי שבכוחי לנהל את
חיי, הסתלקתי מביתו של דן ובניתי מרחב משלי שבו אין גבול,
והחלה התקופה השנייה. המשכתי להזדקק לו אך הסתפקתי בפגישה אחת
לחודש וכך שמרתי על עצמאותי. ביולי הופעת, גבר-ילד, מסוג
הגברים שמעולם לא הכרתי והחלה תקופה חדשה בחיי. אתה מרכך את
הקשיחות של דן וכשאתה לצדי, לא אדחה אותו כמו שנהגתי בשנים
האחרונות, אף אם יגיע לעתים קרובות."

שבועיים חלפו בטרם שב אלינו דן. ערב אחד בשובי מהלימודים הוא
היה יושב בסלון. חבצלת קיבלה את פניי במילים. "דן מעוניין
לראות כיצד אני רוחצת אותך. הבטחתי שנניח לו."
"זה נראה לי מוזר", הגבתי בתמיהה. "למה הבטחת לו מבלי לשאול
אותי? שמא זה לא לרוחי?"
"למה שתתנגד? הרי שלושתנו ביחד מהווים מעגל. כל אחד מאתנו היא
חוליה במעגל", השיבה.
"שמע, ילד", דן עצר אותה, מביט בי בעיניים מלאות חיבה. "אני
רוצה להסביר לך מהיכן בא לי הצורך לראות אותה רוחצת אותך. לפני
כעשרים-ושש שנים כמעט ועשינו ילד שאילו נוצר, היה היום בגילך.
דחיתי את זה ונותרנו ערירים. לפני שבועיים כשראיתיה רוחצת
אותך, דמיתי שרחצה את ילדנו. במעגל בשביל חבצלת אתה הגבר
שמשלים אותי. בשבילי אתה הילד של חבצלת ושלי. מבין אותי?"
בעודי חפון בתוך עצמי באמבטיה, מתחמק בעיקשות ממבטו של דן, הוא
מושיט לי תיק רחצה. "מתנה לילד שלי", אמר. בתיק נמצאו מכלים עם
סבון רחצה נוזלי לגבר, שמפו לגבר, דאודורנט לגבר, קרם פנים
ומי-בושם לשימוש אחר הגילוח. פרט לסבון ולשמפו אלו דברים
שמעולם לא השתמשתי בהם. אצל אימא ראיתי דאודורנטים, בשמים
וקרמים לפנים ולא ידעתי שישנם גם כאלה שנועדו לגברים.
לאחר סעודת הערב שוב התמכרנו למעגל. עמדנו דבוקים, הושטנו
ידיים זה לזה, הסתובבנו, הרמנו ידיים והתעופפנו למיטתה של
חבצלת, כשבגדינו נושרים מעלינו. הפעם נזהרתי. נמנעתי מהיצמד
לגופה. היא לא הייתה שקטה, התפתלה ביני לבין דן והתחככתי
ברגלה. רציתי לקום אלא שדן, שהתבונן בי בעין נוזפת, בשתי ידיו
משכני לגופו ואמר "אל תסתלק מאבא". האם היה זה חיבוק אב? אבי
לא נהג לחבקני. וכשהניח זרועו על כתפי, לא לחצני אל גופו.
חבצלת נותקה ממני. דן הפריד בינינו. השתוקקתי ללטפה, אלא
שזרועותיו כבלו את ידיי. ואז נזפה בו "הנח ליוחאי. הוא צריך
ללכת לישון. מחר יש לו לימודים."
ביקוריו תכפו ועמם עליצותה המתגלגלת של חבצלת. כמעט מדי ערב בא
עם פרחים לחבצלת ושי עבורי. מתנותיו, בגדים, דמו לאלה שהעניקה
לי חבצלת בבואי לגור עמה. אלא שאלה שהביא נשאו תגים של אופנאים
יוקרתיים ומלתחתי פרצה גבולות. גם מכונת גילוח חשמלית ומצלמה
דיגיטלית הביא. מדי שבוע הצטרף אלינו לקונצרט והזמין אותנו
לראות הצגה בתאטרון או לסעוד במסעדה. היה מגיע בשעה מוקדמת ועד
לשובי נהג לעיין בספרים של חבצלת. הייתה לה ספריה ענקית
שהפחידה אותי כי לא מצאתי עניין ברוב הספרים. "חבצלת בנתה את
הספרייה שלה כמו שבנתה את אישיותה. הספרים מייצגים אותה. כל
ספר כמו מנהל דיאלוג עם הקיום הרוחני שלה", אמר. היינו מאריכים
בשיחות. הרצה בפניי על בעיות בפילוסופיה, בעיקר על ניטשה,
פילוסוף שהעריך. "הפילוסופיה שלו היא הבסיס לדרך החיים ולתפיסת
העולם של האדם החילוני בן זמננו". מדי שבת היינו משוטטים
בסמטאות ירושלים. דן בקיא בעיר. יש לו מכרים יהודים וערבים,
והיינו מוזמנים אליהם. כך למדתי להבחין בין סגנונות בנייה
שונים. רוב מה שהעניק לי דמה למה שחבצלת העניקה לפניו. אלא
שהכול היה גדל-ממדים. הוא הגורו. פעם לימד אותה ועתה מלמד
אותי. חבצלת, מאושרת מביקוריו התכופים, אמרה לי, "בנוכחותך טוב
לי להיות אתו עוד ועוד."
מששמע שעדיין לא ביקרתי בפאב, הזמין אותנו לבלות שם. חבצלת
סירבה להצטרף ולא נשארנו שם אלא שעות קצרות, מדברים שיחות
קלילות. לקח אותי לברים בעלי ייחוד, שבהם הופיעו זמרים,
איריים, יוונים וישראלים. באחד מלילות חמישי נסענו לתל-אביב.
שם הוצגתי כבנו למפורסמים מעולם הבידור והתרגשתי. אני,
משנוכחתי בהערצה ובאהדה שהסלבריטאים רוחשים לו, חשתי כבן הגאה
באביו.
לא בכל לילה היה נשאר לישון אצלנו. פעמיים בשבוע, כשהיה עליו
להגיש תוכנית לילה ברדיו, הסתלק מוקדם. בלילות האחרים, לאחר
הסעודה, היה מצטרף אלינו למעגל. לפעמים הסתלק כשהלכתי לישון,
אך לרוב נשאר עם חבצלת. מפאת ביקוריו לא יצאנו חבצלת ואני
לצעידות. חששתי ללבה. "אין דבר", השיבה. "כששלושתנו ביחד אני
מאושרת, והאושר הזה תורם לבריאותי יותר מכל צעידה."
ערב אחד הופיע עם זר גדול של פרחי קמליות. "זה לשניכם. נסעתי
במיוחד למשתלה בעין-ורד להשיגם. עדיין לא בשיא יופיים. בפברואר
כשיהיו בשיאם, אביא לכם את היפות שבקמליות", התייהר.
"אלו הקמליות שלך", מיקדתי מבטי בראשה של חבצלת. "הנה מישהו
הביא לך אותם. עתה תוכלי להחליף את הפלסטיות שבזר שבראשך
בקמליות אמיתיות. ואני רציתי להיות זה שיביא לך אותן."
דן היה נבוך, לא הבין את משמעות דבריי כי לא היה מודע לדברים
שכתבה באתר-ההיכרויות. "נסעתי למרחקים להשיג אותן, וגם עליך
חשבתי, ילד. הן מיועדות גם לך", אמר לי שופע חביבות והוסיף
שאלה שנטעה בי מבוכה. "מה אתה חושב עליי, ילד? מחבב או שונא
אותי? אנא דבר בגילוי לב."
תשובתי עלתה לי במאמץ עצום. "לא יודע. היחס שלי כלפיך הוא
אמביוולנטי. מחד אני מעריץ אותך ואוהב להקשיב לך. אני מעריך את
מה שלמדתי ממך. אילו לאבי-מולידי היו האינטליגנציה והידע שיש
לך, והוא היה מעניק לי זמן ותשומת לב באותה מידה שאתה מעניק,
הייתי אוהב אותו מאוד. ומאידך, אני מקנא על כישוריך להעניק
אושר גופני ורוחני לחבצלת. אני שונא אותך על שאתה מעניק לה סקס
מהסוג שאני אינני מסוגל. אני שונא אותך על כך שאני צריך להתחלק
עמך באהבתה של חבצלת."
"אין צדק לשנאתך. חבצלת טוענת שאתה מעניק לה את מה שאני מחסיר.
מבחינתה אנחנו תיקו", אמר במבט נוקב, "לא נפגעתי ממך, ילד.
בניגוד לחבצלת אינני רואה בך גבר, ולכן אינני מקנא בך."
באותו לילה על המיטה הרחבה של חבצלת חיבק אותי בשתי ידיו ולא
הרפה ממני. כלל לא הניח לחבצלת לגעת בילד שלו. לא ניכר היה
שאכפת לו שקמה מן המיטה וחזרה רק כעבור חצי שעה. מששבה הכריזה,
"יוחאי צריך ללכת לישון. כל עוד הוא בבית הזה אני אחראית לו."
בדרך כלל היה עדיין ישן כשעזבתי בבוקר את הבית. אלא שבאותו
בוקר השכים והציע להסיעני ל'הדסה'. בדרך אמר "ביקשתי מחבצלת
ששניכם תבואו לגור אצלי. דירתי גדולה ונוחה. היא לא הסכימה.
היא טוענת שהיא זקוקה לפרטיות שאותה יש לה רק בדירתה. באשר לך,
אמרה שתנהג כרצונך. היא תכבד כל החלטה שלך. אתה יודע שאני אוהב
אותך כבן. אני רוצה שתבוא לגור עמדי בדירתי."
"זו הסיבה שטרחת והבאת לנו את הקמליות? אני לא מתכוון להיפרד
ממנה. בלעדיה לא אעבור."
בערב סיפרתי לחבצלת על הצעתו של דן. "אל תחשוש מפניו", אמרה
להרגיעני. "הוא רווק בן שישים וחמש החושש מבדידות, הצמא למישהו
שיסעד אותו בזקנתו ואוהב אותך כמו היית בנו. בדמיונו אתה הבן
שלו ושלי כי נולדת באחד ביוני 1980. באתי אליו באחד בספטמבר
1979, בדיוק תשעה חודשים לפני היום שבו נולדת. אז, אילו הריתי,
היה לנו בן בגילך. אלא שבאותו זמן הפחד צייר לו דברים איומים
על האבהות. ואף כי בא אליי באותו לילה, הוא מנע ממני את
ההיריון."
דן לא חדל להפציר בי שאבוא לגור עמו בדירתו. באחד הערבים לקח
אותי לראותה. אכן זו דירה גדולה ורחבת ידיים, מרוהטת להפליא,
בטלבייה. "לא ניתן להשוות מגורים בדירה גדולה בשכונת פאר קרובה
למרכז העיר, למגורים בדירה קטנה בפסגת-זאב הרחוקה. מכאן יש לך
אוטובוס ישיר להדסה." בכל בחירה שאבחר לא תהיה שלמות. מאחר
שחבצלת לא נענתה להצעתו, אף אני סירבתי.
ערב אחד דן הגיע עם זר פרחי קמליות והצעה חדשה. הוא יישא אותה
לאישה ושניהם יאמצו אותי לבן. חבצלת הקשיבה בלגלוג. "הזמן שבו
ייחלתי שתישא אותי לאישה חלף. אני זקוקה ליוחאי כמאהב ולא כבן.
האם אתה סבור שהוריו יסכימו לוותר על הורותם למעננו? בחור
כמותו, אין סיכוי. הם לא יוותרו עליו."
"אני בעל רכוש. אני אוהב את יוחאי ומתכוון להוריש לו את רכושי.
הוריו, כפי שתיאר את חיבתם לכסף ואת יחסם הלא-אכפתי אליו,
כשישמעו שאני עומד להפוך את בנם לעשיר, הם יסכימו."
"עליך לבחון את עצמך מדוע אתה להוט לאמץ אותו", היא לא ידעה
איך לומר את זה. "אני חושדת שאינך טהור. מדי לילה אני בוחנת
כיצד אתה מחבק אותו. אתה חושק בו. אתה מעוניין בו כמאהב שלך."
דן משפיל עיניו לרצפה ומגלגל אותן לתקרה. "את שמכירה אותי שנים
רבות מעלה טיעון שכזה?"
"אני זוכרת את ההעדפות שלך בתקופה שגרתי אצלך. היית מביא זוג
נוסף למיטתנו. הייתי מקנאת בבחור שצירפת. זנחת אותי והוא זנח
את בת-זוגו והייתם מתכרבלים זה בזה. טענת שמין בארבעה מגביר את
הנאתך, שההסתכלות במעשיו של הזוג הנוסף מעלה לך את דרגת
הגירוי. זה הוציא אותי מדעתי, אך למענך הסכמתי למין המרובע.
כיום יש לי הבנה אחרת על הקלישאה הזאת. היית זקוק להתגפף בגוף
גבר. בתת-ההכרה אתה הומוסקסואל וזו הסיבה שלא התחתנת. עתה
משזקנת ואתה מתקשה למצוא זוגות שייאותו להצטרף אליך, בכוונתך
לנצל את יוחאי. אין לך סיכוי. יוחאי לא ישתף אתך פעולה
בהיעדרי. הוא מסוגל לקיים יחסים רק אתי." מעולם לא שמעתי את
חבצלת מדברת כך בתקיפות ובקשיחות.
פניו של דן חוורו. "אל תאמין לה שאני הומו", אמר לי. "נכון
שהייתי מכור למין קבוצתי. חיים רק פעם אחת וחבל להיתקע בשמרנות
ולבזבז זמן יקר על קנאת חינם פרימיטיבית. נכון שהתעלסנו שני
זוגות בטירוף חושים, אבל זה נעשה בהסכמתה של חבצלת. קינאתי לה
ולא הנחתי לזר לחגוג עליה. באורגיה קבוצתית כל המשתתפים
מתכרבלים זה אל תוך זה, ואינך לוקח בחשבון מיהו שלעברו אתה
מתפתל ומיהו המתפתל לעברך. המשמעויות של זכר ונקבה מיטשטשות
ובשר מתחכך בבשר. ידיים נשלחות לכל עבר, תופסות כל נתח בשר
שניתן לאחוז בו, בין שזה בשר-גבר ובין שזה בשר-אישה. גם
השפתיים נשלחות לכל עבר. הדם מתלהט ובאות ההזדווגויות. שלנו
נמשכו זמן ארוך להנאתה. הזוג שהצטרף הגיע לרוויה והסתלק, ואנו
המשכנו. משעזבה את ביתי היו לה גברים רבים. לא נמצא לה מישהו
שעינג אותה כמוני. אילו היה, לא הייתה מזמינה אותי לבוא אליה
מדי חודש. אומר משהו בכנות. לפעמים נדמה לי כי אתה הומו. שפיכה
מהירה באה כשאתה עם אישה משום שבתת-המודע אינך מרוצה. לא באישה
אתה חושק."
חבצלת, נדרכת ועומדת על המשמר להשליך כל השמצה שנאמרת עליי,
צעקה לעברו. "שלא תיתן למחשבות שכאלה לחלחל לראשו של יוחאי.
הוא רחוק מזה. אני רואה שכאשר אתה מחבק אותו, כולו מתכווץ
מפניך. שפיכה מהירה ניתנת לטיפול. כבר ביררתי מיהו הסקסולוג
המומחה, ואני מתכוונת להצטרף אליו לטיפול. הטיפול מסובך. נתחיל
בתחילת החופש, לאחר שיסיים את שנת לימודיו הנוכחית."
מאז אותה שיחה נסתלקה השלווה מהבית. חבצלת ודן לא חדלו
להתקוטט. בריבם התפל הזכירו לי את הוריי שבחשו בשטויות. אבא
גער באימא על שהיא שתלטנית שאינה מכבדת את רצון בני הבית ומדי
פעם איים לרצוח אותה. אימא הטיחה בו על קמצנותו ועל חוסר
התייחסותו אליה ואל שלושת בניהם. רק משרד ראיית החשבון שהקים
היה יקר לו. כשהיה מאיים לרוצחה, הייתה נוטלת סכין גדולה
ומושיטה לו. ובכל פעם שראיתי את הסכין מושטת לו, נרתעתי. חבצלת
נהגה לומר לי מדי יום "הלוואי שיסתלק ויניח אותנו לנפשנו".
ואני לא רציתי שזה יקרה. דן מדי יום בהה בי מפציר "בוא נגור
בדירתי, וניפטר מחבצלת ומטרדותיה". גם זה לא רציתי שיקרה. עם
לילה, בשוך הרוחות הרעות, שוב הושטנו ידיים זה לזה ליצירת
המעגל, ושוב היינו שלושתנו מאושרים.
לאחר חופשת חג הפסח, נתקלתי בפרוזדור בבית-החולים בפרופסור
ענבי שהזמינני לחדרו. "על שני דברים בכוונתי לשוחח אתך. דבר
ראשון, בת דודך חבצלת. מצבה התדרדר. הבדיקות האחרונות היו
גרועות. אני מנסה לשכנע אותה לעבור בדחיפות צנתור-לב והיא
מתעקשת לדחות את זה לחופש הגדול." הבטחתי לנסות ולשכנע אותה
להקדים בצנתור ולא גיליתי לו שמזה כמה חודשים שאיננו צועדים
בלילות. "דבר נוסף, לימודיך. השנה ירדת בהישגיך. שוחחתי עם כמה
ממוריך וזוהי גם דעתם. מחבצלת נודע לי כי אתה מתגורר בביתה.
האם יש קשר בין הדברים?" ציינתי שגם דן תפארת גר עמנו והתנצלתי
בצרורות של הסברים מפוקפקים. אכן הזנחתי במעט את לימודיי אבל
זכיתי ושניהם פתחו בפניי עולמות רוחניים שלא הכרתי. מה עוד
אפשר לבקש? "את דן איני מכיר. מחבצלת ניתן ללמוד הרבה. הספרים
שכתבה על הקבלה הן יצירות מופת. השנה הייתה מועמדת לפרס-ישראל.
על אף שנמצאה ראויה, היא לא תזכה בו, משום שהוועדה החליטה
להעניקו למלומד ישיש שמצב בריאותו רע. אני אספן ותיק של קמעות
ומכיר היטב את כתביה כי הקבלה הוא תחביב שלי. אולם חלילה לך
לחשוק בקבלה ולהזניח את לימודי הרפואה."
בערב דיווחתי לחבצלת ולדן על השיחה שהייתה לי עם הפרופסור. "לא
גילית לי דבר מהצלחותייך במחקרים בתחום הקבלה. כל שסיפרת הוא
שאת מורה למחשבת ישראל. היכן? לא ידעתי. בדלת הכניסה לא צוין
שבדירה זו גרה פרופסורית. מפרופסור ענבי שמעתי שהיית מועמדת
לפרס ישראל. אלא שהוועדה החליטה שאת צעירה ויכולה להמתין כמה
שנים לפרס שבינתיים יוענק לאיזה אשמאי ישיש שסופו קרב."
"אילו הייתי זוכה בפרס, הייתם שניכם הראשונים לדעת ומוזמנים
לטקס", הגיבה חבצלת והפנים שלה השתנו לגמרי. אבל לא ניסתה
להסביר לי מדוע נמנעה מלגלות שהייתה פרופסורית באוניברסיטה.
"חבצלת היא אקדמאית מליגה אחרת. צנועה ואצילה", אמר דן. "אנוכי
למדתי על הישגיה מקריאת ספריה. עבודתה המדעית היא אמיתית
ועשייתה אידיאולוגית. חבצלת רגישה לצביעות ולראוותנות. ממליץ
שתקרא את כתביה". דן התכוון ללמדני קבלה על קצה המזלג בהדגשה
על תרומתה. חבצלת לא הסכימה שזה ייעשה בנוכחותה. "שני הגברים
שלי מרבים לצאת לפאבים. ביציאתכם הבאה תדברו שם על ספריי."

בחודש מאי נדמה היה שהכול נכנס לפרופורציה ושהמריבות שבין
חבצלת לדן תגווענה במהרה. יום הולדתי, האחד ביוני, התקרב
ושניהם התווכחו כיצד לחגוג. חבצלת הסתפקה בסעודת ערב במסעדה.
דן רצה יותר. התפשרו שניסע שלושתנו לסוף שבוע לבית מלון יוקרתי
בחיפה או בטבריה. דן החליט שלנסיעה אזדקק לחליפה תפורה לפי
מידה. המדידות התכופות לא היו לרוחי ורציתי לוותר. הוא התעקש,
"לכשתהיה רופא תזדקק לחליפות רבות. תמיד תזכור שחליפתך הראשונה
הייתה מתנה שקיבלת ממני."
את יום הולדתי לא חגגנו. העשרים במאי הביא עמו סערת חורף שאינה
רגילה לאביב. באופן בלתי צפוי השמיים הפכו לקודרים ואור השמש
לא בצבץ. ליד הדלת, כשנפרדה ממני בצאתי לנסיעתי ללימודים, בדקה
חבצלת את מלבושיי, אם הצטיידתי בבגדים חמים, והקפידה שאצטייד
במטריה. "אל תדאגי", אמרתי לה, "גשם במאי זה עניין קצר וחולף.
בעוד שעה או שעתיים השמיים יתבהרו ושוב תופיע השמש."
"זה לא כך", הסבירה לי. "סערה במחצית השנייה של מאי מעידה
שהסמאל והלילית יצאו ממקום סתרם והם משתוללים עתה בעיר."
התנועה בכבישים הייתה אטית מזו של יומיום. פקקים רבים חסמו
אותה לאורך הדרך, ומחלון האוטובוס ראיתי שנוצרו כתוצאה מכך
תאונות דרכים. "הנהג הירושלמי איננו רגיל למזג אוויר שכזה
ורכבים רבים מחליקים אל תוך הרכבים הנעים לפניהם", העיר הזקן
שישב לצדי באוטובוס. שלא במכוון איחרתי לשיעור הראשון. אלא
שהתנחמתי בכך שרבים מהסטודנטים הגיעו באיחור.
בצהרי היום הובהלה חבצלת לטיפול-נמרץ במחלקה הקרדיולוגית
בהדסה. שבץ לב. שכנה מצאה אותה מוטלת על הרצפה נטולת הכרה
בכניסה לחדר המדרגות. במיטת חוליה שכבה מכמירת רחמים בעליבותה,
מוקפת במכשירים להנשמה, למדידת לחץ דם, למדידת דופק ולעירויי
נוזלים. מאימת המצב החלטנו דן ואנוכי שלא לנטשה. אלא שבלחץ
הפרופסור דן אסר עליי להחמיץ לימודים, הקפיד שאשתתף בכל
השיעורים והמבחנים ונשאר אז יושב לבדו. כשנאלץ להסתלק לשידוריו
או לישיבות-מערכת נשארתי בגפי לידה. ציפינו לראותה מתעוררת,
מזיזה יד או רגל, פוקחת עיניים, בוהה בנו ומדברת. כשדן ביקש
לדעת כיצד הכרנו, סיפרתי עם קצת נוסטלגיה שמצאתיה
באתר-ההיכרויות. תחילה השתומם על חברותה שם. "למה? אני הייתי
לה כל אימת שרצתה בי, בכל עת שהייתה זקוקה לי." הקשבתי לדברים
שפלט מלבו ולא ידעתי מה אשיב לו. לאחר שהרהר כמה דקות יצאו
מפיו המילים הבאות, "זה אופייני לה."
יום אחד ליד מיטת חבצלת דן פנה אליי. "אני רוצה לשתף אותך
בחשבון הנפש שלי." והאזנתי לו.
"בבית הספר לא הייתי נער מקובל. את ילדותי אני זוכר בעיקר
כשעות ארוכות של התבודדות, קריאת ספרים מכל הבא ליד, האזנה
למוזיקה קלאסית, ושיחות ארוכות עם עצמי. הרביתי לחלום בהקיץ,
מייחל שדברים ישתנו. לא היו לי חברים, והילדים שהתחברתי אליהם
היו מוזרים ומשונים, שלא היו להם חברים מלבדי. גם הם סבלו
מבעיות שנבעו מבדידותם. ניסיתי להבין אותם ולהקל על סבלם.
התכונה של הבנת הזולת התעצמה עם השנים. בשירותי הצבאי הייתי
צנחן. לא בחרתי בתפקיד הזה כדי לבטא את גבריותי, אלא כדי
להשביע את רצונו של אבי, שהרבה להתפאר בפניי ובפני אחיי על כך
שבימים שלפני קום המדינה היה לוחם במחתרת וטען שבזכותו עם
ישראל זכה לעצמאות. אך לא הצטיינתי כלוחם. הייתי כבד-תנועה
ומושא ללגלוג. בהפסקות שבמהלך האימונים, כשהחיילים התרגעו
בשיחות, התבדלתי מהם. דבקתי במפקדים וגיריתי אותם לשטוח בפניי
את הלבטים שלהם, אם היו אלו תסכולים מכישלונות בפעולות צבאיות
או אכזבות בימי חופשה. הם חיבבוני על שנברתי בנפשותיהם והקלו
עליי באימוני-השדה. לא חלמתי על מדיום רדיופוני. אבל כסטודנט
באוניברסיטה מצאתי עבודה משרדית ברשות-השידור. גם שם האזנתי
לכל קולגה. התחבבתי על אלה שעבדו אתי וקריינים השחילוני
לקריינות. עם הזמן השתלבתי בעריכת תוכניות ובהגשתן והגיתי את
תוכנית-הלילה שלי שזכתה להצלחה ורצה כבר שנים רבות. החיים קשים
והשתעבדתי לדברי הכאב של המאזינים. אמנם זה אתגר לפתוח צוהר של
תקווה למאזין שבור, אבל לי זה עשה רע. פחדתי לבנות משפחה
ונותרתי ערירי."
אף שהייתה לצמח, מעריציה התגודדו סביבה לעודדה. משיחותיי עמם
למדתי להכיר חבצלת שלא הכרתי, זו הבקיאה בספרות הקבלית
לדורותיה. פיתחה כיוונים חדשים בחקר הקבלה וכמו שפכה מים
צוננים על ראשי החוקרים שקדמו לה. מורה מעולה וספריה עניינו
ידענים והדיוטות בקבלה. ספרה האחרון, שהופיע שנתיים קודם לכן,
עסק בתולדות הקבלה-המעשית. העיר מישהו: "אם תגבר על מחלתה
ותשוב לחקור, ללא ספק תגיע לחשיפת הידע המלא לחולל נסים בכוח
הקבלה. וזה יביא אושר לאנושות."

במשך שלושה שבועות ראיתי את פרופסור ענבי נאבק על חייה של
חבצלת, מנסה תרופות שונות ואף כאלה שהיו חדישות ונשלחו לו
במיוחד מחו"ל. הוא ניסה לשתף אותי בלבטיו. אבל ראשי היה אטום.
חבצלת הייתה לי יקרה וכמו קיר ענק חסם אותי במעשיי ובמחשבותיי
ולא הייתי מסוגל להתערב בטיפולה הרפואי. ביום הראשון של השבוע
הרביעי, בשעה שלוש לפנות בוקר, ראיתי משהו רך ובוהק משתחרר
מגופה, ואז פסקה נשימתה ופניה התעוותו. ידעתי שהדבר הרך והבוהק
הזה הייתה נשמתה שפרחה מן הגוף. דן היה יושב לצדי ומנמנם ולא
רציתי להעירו. מדי פעם עברה גם אחות בפרוזדור והציצה, אבל לא
קראתי לה. רציתי להישאר אתה לבדי, אוחז בידיה, משעין את גופי
עליה ונושק לפניה. כסטודנט לרפואה ההרגשה של מגע בגופות מתים
הייתה מוכרת לי. הרי למדתי אנטומיה ובקורס הזה ניתחנו גופות.
אבל לחוש בגוף המת של חבצלת זה היה משהו שונה לחלוטין. בשעה
חמש בבוקר החלה ההמולה במחלקה. האחיות הסתובבו בחדרים בין
החולים, מדדו את חומם ואת לחצי הדם ובהמולה הזו דן התעורר וראה
את שהתרחש בשעה שנמנם. לאחר שהרחיק אותי מגופתה של חבצלת, יצא
לפרוזדור לקרוא לצוות הרפואי. רופא תורן הגיע ואישר את מותה.
לאחר שגופתה הוצאה מן החדר והועברה לחדר המתים, ביקשתי מדן
שניסע למשתלת הקמליות בעין-ורד להביא פרחים לכסות בם את קברה.
גיליתי לו שחבצלת הציגה עצמה באתר-ההיכרויות כמי שמחפשת את זה
שיחליף את הקמליות הפלסטיות שבזר שעל ראשה בקמליות אמיתיות.
"קמליות הבאתי לה בכל עת שהייתה כועסת עליי", הגיב במרירות.
"ובכל זאת היא לא הסתפקה בי." למרות שקטן הסיכוי להשיגן בחודש
יוני, נסענו למשתלה הרחוקה והבאנו קמליות רבות שלא נראו
במיטבן.
את ההלוויה ארגנה האוניברסיטה והיא נטמנה בחלקת הפרופסורים.
קהל המלווים כלל אנשי-רוח מפורסמים וסטודנטים. אחיה ואחיותיה,
שהתעלמו ממנה לאורך השנים, הגיעו מבני-ברק. דיקן הפקולטה תיאר
אותה כחוקרת של עוצמות ויצירה, כמנוע כוחות לעולמות נסתרים
וכמחנכת יחידה בדורה. נתברר לי שבחוגי התקשורת התייחסו אל דן
כאל בן-זוגה, והוא נתבקש להספידה. היה לו מבט מזועזע וכתפיו
נכפפו, כאילו הטילו עליהן משקולת כבידה. "תודה לך חבצלת. אני
שמח ועצוב שהכרתי אותך. אני שמח משום שהכרתי אישה יחידה במינה,
ועצוב משום שאיבדתי בת-זוג שכמותך." כאילו הספד שלי יצא מפיו.
אחרי שהשלים את דברי ההספד הקברנים דחפו את גווייתה אל תוך בור
הקבר ומילאו אותו בעפר. "הם נוהגים כך כדי שהיא לעולם לא תצא
משם. כדי שהחיים שלי לא ימשיכו להיות כפי שהיו אתה בשנה
האחרונה", אחזתי בדן ובכיתי. "הם סתמו את הגולל גם על החיים
שלי, ילד", השיב לי ואף הוא בכה.
את השבעה ישבתי עם דן בדירתה. הרגשנו שנינו כאלמנים מחבצלת
והקפדנו במנהגי האבלות ובאמירת קדיש שלוש פעמים ביום בבית-כנסת
סמוך. כמעט יצאתי מדעתי ממחשבות שאני אשם במותה משום שבחודשים
האחרונים לא הקפדתי שנצעד מדי ערב. ועוד, פרופסור ענבי התרה
וביקש שאדבר על לבה שתסכים לצנתור ולא שוחחתי עמה על כך.
המחשבות הללו צצו בי שוב ושוב עשרות פעמים במשך השבעה
והתוודיתי בפני דן. הוא מלמל שגם ראשו מתבקע מהרהורי חרטה
שבחייו ההזויים זירז את מותה.
מחדר הספרייה דן הוציא כמה ספרים עתיקים, שהנייר שעליהם נדפסו
היה צהוב ומחורר. הספרים עסקו בלידה, בחיים ובמוות. הלידה היא
ראשית תקופת החיים בעולם הזה שבסיומה בא המוות. אבל גם המוות
הוא ראשית לחיים בעולם הבא. והעולם הבא הוא הנצח. לכן, כתוב
היה באחד מן הספרים, אין לפחד מן המוות. הרעיון הזה לא נראה
לי, משום שכסטודנט לרפואה חונכתי שהרופא חייב בכל האמצעים
להילחם במוות. ובקוהלת קראתי שהחיים יודעים שימותו והמתים אינם
יודעים מאומה. אני ממשיך להרגיש את אהבתי לחבצלת. והיא, שמוטלת
בקברה, האם גם היא ממשיכה להרגיש את אהבתה לי? מהספרייה דן
הוציא גם ספר בשם "בית-אבל ובית-עולם" שעסק במנהגי האבלות לפי
הקבלה. דן ואנוכי אבלים. ביתנו הוא בית אבלים. אני מסתכל בדן,
באדם החי שלא גילח את זקנו, ואני יודע שבלבו חבצלת ממשיכה
לחיות. הוא אומר לי "אני רואה אותה חיה בעיניים שלך, ילד. כאן
בבית היא ממשיכה לחיות."
בתום השבעה עלינו לקברה. שנינו לבד בין אלפי מצבות. "אני לא
מרגיש אותה כאן", אמרתי.
"היא לא כאן, ילד", השיב לי. "כאן נמצאות רק העצמות המתות שלה.
היא בדרכה לגן-עדן." בצאתנו, כשחלפנו דרך שער בית העלמין, הניח
ידו על גבי ואמר, "הזמנתי שתבוא לגור בביתי עדיין תקפה. עתה,
לאחר מותה, אתה יקר לי עוד יותר. אתה הוא הילד שהיא הותירה לי.
היא שקשרה בינינו." העדפתי לגור עם דן ולא לשוב לבית הוריי.
דן גילה לי שהוא היה זה שדחף אותה לעסוק בקבלה. "כבר בימים
הראשונים שהגיעה אליי ראיתי שדרך המחשבה שלה מתאימה לחקר
הקבלה. ניתנה אמת להיאמר שאנוכי בתקופה שהייתי סטודנט
באוניברסיטה חלמתי לעסוק בקבלה ולחקור אותה. אלא שהנסיבות
הביאו אותי לרדיו ולעיתונות. בהתעסקותה בקבלה ראיתי אותה ממלאת
שליחות שאני רציתי בה". לאורך השנים היה מעודדה. "לא הייתה
זקוקה לי. ידיעותיי בלתי מקצועיות, זעומות, לעומת אלו שהיו לה.
אלא שהייתה חסרת-ביטחון וכל כתב-יד נתבקשתי לקרוא ולפסוק באם
ראוי לפרסמו". בעיזבונה נמצא ספר המשך לספרה האחרון שעסק
בהיסטוריה של הקבלה המעשית, חיבור שלא השלימה על דמות דמיונית
שכינתה סבא-רבא, שהגדירה אותו כגדול המקובלים-המעשיים בכל
הדורות. דרך מעשיו תיארה בשיטתיות את הטכניקות שבהן השתמשו
הצדיקים שעסקו בקבלה המעשית. דן נטל על עצמו להכין את החיבור
לפרסום.
"הסבא-רבא הוא דמות משותפת לחבצלת ולי, שנולד בעקבות ביקור
שעשתה אצל פרופסור ענבי. הצטרפתי לאותו ביקור ולשאלתו של
הפרופסור מה הקשר בינינו, זרקתי שאנו בני-דודים. לאחר הביקור
ישבנו בקפטריה, ושם הוא נולד כאביהם של סבינו האחים", גיחכתי,
בוחן את השפעת דבריי על דן.
דן השיב לי במילה אחת, "מעניין", ונשאר יושב מהורהר בדברים
שסיפרתי לו.
לאחר כמה דקות הפסקתי אותו מהרהוריו, "מדוע לא גיליתם לי
שהייתה פרופסורית לקבלה?"
"היא לא רצתה שתדע. חששה שלכשתדע שהיא פרופסורית לקבלה, תסתלק
ממנה", אמר.
"לא בטחה בי", עניתי לו בקצת כעס.
"זה לא בדיוק כך. עליך להבין את הבעיה שהיא עמדה בפניה.
באקדמיה פרופסורים וסטודנטים בכל זאת שייכים לשני מעמדות
שונים. למישהי שעסקה בקבלה, פער המעמדות היה דבר מוחשי",
העיר.
החיים במחיצתה של חבצלת הביאו לשינוי בתפיסת עולמי וזעמתי
שהרפואה לא מנעה את מותה. עם המיתולוגיה שמייחסים למקצוע,
הרפואה כבר לא הייתה לי אתגר. סיימתי את שנת לימודיי החמישית
אך לא בהצטיינות כמו בשנים הקודמות. בסיוע דן, הקדשתי את שנת
האבלות ללמידת מורשת-חבצלת. ניסיתי גם לשחזר את המסע המוזר שלי
לצד רוחניותה. את המשך לימודי הרפואה דחיתי למועד מאוחר יותר.
דן ואני התכוונו שהספר על הסבא-רבא יופיע לקראת יום השנה
למותה. החומר שליקטה הספיק למלא את הספר ולנו לא נותר אלא
לערוך. הסתייענו בראשי-פרקים שהכינה למבואות לכל אחד מחלקי
הספר. דן תרגם טקסטים ארמיים ששולבו וביחד פירשנו טקסטים
עבריים שנכתבו בלשון מלאה ברמזים.
בטקס האזכרה שנערך באוניברסיטה דן הציג את הספר בפני הנוכחים.
שם פגשנו את פרופסור ענבי שהיה בין המספידים. לאחר הטקס פנה
אליי, "עיינתי בספר. בין העורכים ראיתי גם את שמך."
"תרומתי הייתה צנועה. את עיקר העבודה עשה דן תפארת", אמרתי
והצטרכתי לבלוע רוק באמצע.
"הספר נפלא. עשיתם עבודת קודש. חבצלת הייתה מאושרת לראותו".
נעץ בי מבט נוקב והוסיף, "לידיעתך, מקומך במחלקתי ממתין.
התעסקותך בקבלה לא הייתה לרצונה של חבצלת. היא לא גילתה לך
שעסקה בזה. אלמלא גיליתי לך, כלל לא היית יודע. אני רוצה שמחר
תגיע למחלקה ותתחיל בהתמחות."
"זה לא ייתכן. השלמתי רק את לימודי השנה החמישית. במבחנים
האחרונים התרסקתי וציוניי אינם מאפשרים לי להתחיל להתמחות
בקרדיולוגיה", משכתי את כתפיי ולבשתי חיוך מעורר רחמים.
"אני הוא הקובע מיהו שיבוא להתמחות במחלקה שלי", גער בי. "היכן
אתה מתגורר עכשיו?"
"בביתו של דן תפארת", השבתי כשזרועותיי מכונסות בחזי. "הוא
מעניק לי אהבת-אב יותר מאבי. הוריי לא ראו אותי כבר חודשים
אחדים. לא רבנו. הם פשוט לא מתעניינים בי. השארתי אצלם את
העותק הראשון של הספר על הסבא-רבא. הם לא הגיבו. הם לא יודעים
שהשנה לא המשכתי בלימודי הרפואה."
פרופסור ענבי ניגש אל דן, תפס בכתפו וסובבו לעברו. "מחמאותיי
על הספר. ועוד משהו, תקפיד שמחר יוחאי יתייצב במחלקתי. ממנו
שמעתי שאתה כמו אב בשבילו, ומחובתך לדאוג שיסיים את לימודיו.
הוא גאון וכל העולם לפניו. יש לי כל הסיבות להאמין שיהיה רופא
מעולה." הקשבתי נרעש לדבריו.
"אני מסכים לדעתך שהילד שלי גאון", השיב דן ואני הסמקתי.
"נוכחתי בזה בעבודתנו המשותפת בעריכת ספרה של חבצלת. כשהתחלנו,
לא היה לו מושג בקבלה. ועכשיו, הידע של חבצלת כמו דבק בו."
"הוא לא נראה טוב. פניו קודרות. מחבריו נודע לי כי התנתק מהם.
לא מבלה ומתנזר מבנות. אסור שישקע בדיכאון. חובתך לדאוג שיוחאי
ישוב להיות פעיל וחברותי. בספרכם מצוטט מאמר של רבי אליהו הלוי
בסן, מקובל ספרדי מן המאה הארבע-עשרה, שכתב, לא יאריך האבל
בימי אבלותו משום שכל עוד הוא מתאבל, נשמתו של המת צמודה אליו,
והיא סובלת כי ברצונה להשתחרר ולהגיע לשלווה בגן העדן."
בבוקר דן הסיעני להדסה במכוניתו. "לכשתדע מתי בדעתך לחזור,
תודיעני ואאסוף אותך. כמו כן, שנת האבלות שלנו נסתיימה והגיע
הזמן שתלמד לנהוג. ושיהיה לך 'בהצלחה' בחידוש לימודיך, ילד."
היה קשה לחזור למחלקה הקרדיולוגית, ששם ישבתי ליד חבצלת חסרת
ההכרה וחוויתי את גוויעתה. הצצתי לחדר שבו שכבה. היו שם שלוש
נשים זרות. פגשתי ארבעה סטודנטים מן המחזור שלי והזמן כמו חזר
אחורנית. בקול קצת עמום סיפרו שלפני כחצי שנה אפרת התחתנה וכי
עתה היא בהיריון. לא נגע לי.
בכפוף להוראה של פרופסור ענבי הייתי צמוד אליו. יחד עברנו על
יומן-הלילה של המחלקה. אחרי שכמה מרופאי המחלקה נכנסו
להתייעצויות, שכביכול שיתף אותי בהן, יצאנו לסיור רופאים
במחלקה. הוותיקים זכרוני. בפני החדשים הציגני כטוב שבתלמידיו
בכל הזמנים והתאדמתי. הטיל עליי לבדוק את החולים והייתי נבוך.
ברם, כשהייתי אובד עצות הוא סייע לי. שוב חשתי שמקצוע הרפואה
תסס בי כמו בימים עברו. בשעה שלוש ביקשתי מדן שיבוא לאסוף
אותי. משהגיע, פרופסור ענבי הודיע לו, "מגיע ליוחאי פרס. עבד
קשה והצליח בגדול. עליך לוודא שהערב יצא לבלות. מחר יוחאי
ידווח לי על הבילוי."
בנסיעה הציע דן. "כבר למעלה משנה שלא היה לך סקס. מה דעתך
שהערב תבלה במכון-עיסוי?"
"איזה מין רעיון מטורף עלה על דעתך?" שאלתי מתוך בלבול גמור.
"שנלך לשכב עם זונות?"
"אני לא זקוק. אני כבר מותש מנשים. אבל אתה זקוק." תוך כדי
שדיבר פניו החמיצו. "היא הייתה לי האחרונה. מאז שנתגלה אצלה
הסרטן ברחם, לפני כתשע שנים, לא הייתה לי אף אחת אחרת על
פניה."
כדי להתחמק מהצעתו, הזכרתי את בעיית השפיכה המהירה שממנה סבלתי
והדגשתי שאני מתבייש ללכת לזונה ולהיכשל. היה לו פתרון, "נתפוס
זונת-רחוב שתמצוץ לך."
"זה לא פשוט", אמרתי נדהם. "זה לא ילך. לא אהיה מסוגל להניח
לזונה ככה סתם למצוץ לי."
"איך הנחת לחבצלת? לא הכרתם. באינטרנט הצעת לה למצוץ כמו הייתה
זונה", טען בקול יבש.
"הייתי טירון והסתקרנתי לטעום מציצה. לא היה אכפת לי מי תמצוץ.
עכשיו זה לא כך", הסברתי.
דן, חדור מוטיבציה, לא הרפה. "האם אתה יודע מה היה יחסה של
חבצלת לזונות?" שאל.
"כן" עניתי. "שוחחנו על זה בתום שבועיים להיכרותנו. אני זוכר
היטב את המילים שלה, הן עדיין מצטלצלות במוחי. זונה היא קדשה
בלשון המקרא משום שמעשיה קדושים. מצחצחת גופות של גברים עם
פחדים מהלא נודע, לטהרם מאבק החיים. מרוקנת אותם שיוכלו לצאת
ולספוג עוד."
"חשוב על המילים שלה", הטיח באוזניי. "היא תיארה בפניך את המצב
שלך כפי שהוא היום."
מששוכנעתי שזהו רצונו, נכנעתי, משום שרציתי לשמחו. "נתפוס אותה
ברחוב הלל. אציג אותך כאורח שלי מחו"ל. אחר כך אסיע אתכם למקום
שהזונה תקבע. כשתגמור, נחזיר אותה לרחוב הלל. אתה לא תוציא הגה
ולא תסתכל בה. זונות-רחוב עמוקות בסמים והפרצוף שלהן מדכא. גם
בחבצלת לא התבוננת בשבוע הראשון להיכרותכם. נוכחותי במכונית לא
תפריע לך. כבר התרגלת לסקס בנוכחותי."
מגרש החנייה שהזונה כיוונה אותנו אליו היה שונה לחלוטין מן
המגרש שאליו כיוונתי את חבצלת. המגרש של הזונה היה בין מחסנים
מעופשים במרכז העיר ולכאן הגיעו צהלות הצעירים שהתפרחחו ברחוב
הלל. המגרש של חבצלת ושלי היה בין גינות ובתי מגורים בשכונת
פסגת-זאב. שם היה שקט משום שדיירי הבתים כבר היו ישנים כשאנו
הגענו. הפשלתי את מכנסיי. היא נכנסה לפעולה. אמנם איברי היה
זקוף, אבל השפיכה לא באה. היא ניסתה להשפיע עליו בכל מיני
פעלולים בלשונה, נעזרה גם בידיה וזה לא הלך. אחרי עשרים דקות
פנתה לדן, "מצטערת. זה לא בא לו והזמן עבר. תשלם לי ותחזיר
אותי לרחוב הלל."
דן שאל אותה, "האם זה עומד לו?"
היא השיבה, "כל הזמן."
"אז תמשיכי", פקד עליה דן. "אני אשלם לך בעד פעמיים."
ברחוב הלל ירדה הזונה מהמכונית ואנו פנינו לחגוג בפאב. כטוב
לבנו בוויסקי אמר דן, "אני שמח שגמרת. עוד יותר שמח שזה לקח
זמן. תשליך מזה על היכולות שלך לבלות עם בנות. לכשתמצא את
המתאימה, תתחתן. אני אערוך לכם חתונה גדולה, כמו זו שחבצלת
חלמה עליה, ומשום שהייתי כסיל לא התגשמה. לא תישאר רווק וערירי
כמוני. תוליד ילדים והם יהיו לי לנכדים." ושאל, "בסך הכול
נהנית?"
"היה בסדר. אבל השפיכות החפוזות עם חבצלת היו לי מענגות יותר",
עניתי מתוך חולשה משונה.