[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אחד הזיכרונות הבדויים המוקדמים שלי הוא סלון האורחים בביתם של
סבי וסבתי, הורי אבי. בביתם היו שני חדרי אירוח, הסלון הגדול
והסלון הקטן. אף פעם לא חשבתי על זה עד עתה, אבל פתאום הבנתי
את התכליתיות שבקיום שני חדרי אירוח בביתם. כל השמחות יכולות
היו להכיל לפתע מספר כפול של מבקרים, אורחים אהובים. אפשר היה
לחגוג פעמיים. אותה כפילות שירתה גם את הצד השני, המכוער יותר
של המטבע, זה עם פני הקיסר האכזר, קיסר ההריגה הכול יכול. שכן
המרחב ויכולת ההכלה פועלים גם בצד השני של קבלת האורחים - כשמת
אדם. וכך, כשמת מי מבני המשפחה אפשר היה לקבל את אותה כמות
כפולה של מבקרים אהובים, אמנם במחלצות מאופקות יותר, מאופרים
פחות, נטולי חשק ריקודי, אבל עדיין, כמות מכובדת וראויה של
מנחמי יתומים ואלמנות.

הייתי בן שש ומעט, וכמעט ודאי שהיה יום שלישי. פעמיים כי טוב
או לא, אותו יום שלישי הכה בנו, בי, חזק מספיק. פעם אחת, מהירה
ומתנגשת, ואז פעם שנייה, אטית ומתבוססת. אני זוכר היטב, טוב
מדי, את רצפת האבן הערבית הקרירה תחת רגליי בבית סבתי. רצתי
מחדר המגורים למסדרון המוביל למטבח ואני חושב שאחי הקטן רץ
לצדי, כתמיד. הייתי יחף כנראה, היות וזכורות לרגליי במידת מה
הפציעות הזעירות, הבלתי נראות, שפצעו אותי מסגרות המרצפות
הצבעוניות שעליהן חלפתי בריצה, מדלת הכניסה לבית בקצה סלון
האורחים ועד לקצהו הרחוק של מסדרון הבית, אותו הול, כפי שקראו
לו כולם, שהיה מרוצף בדוגמה שונה משאר הבית אם זיכרוני עודו
זיכרוני. בימים רגילים ומורגלים, לפני יום השלישי המקולל
(בדממה) הזה, זכור לי (או לאמי, או למי מדודותיי) ריח חד וחם,
עגבניות ושום ופלפלים ירוקים, מטבוחה של מרוקאיות, שהציפה את
הבית כולו, מחלל המטבח לחדר השירותים למסדרון הארוך הגבוה עד
שתם הריח קצת לפני תחילת סלון האורחים.
נשים גדולות ממני היו פזורות במטבח הקסמים של סבתי. כירת גז
שעל ראשה ארבעה כתרי מלכות שכל אחד מהם בתורו היה נותן מטובו
עד שתם, מככבת בזיכרונות המודחקים שלי שהותירו רק את המזון
והנשים כשרידי עדות. זיכרונותיי מאותו יום שלישי לא נוגעים כלל
ועיקר לריחות המזון, והניחוח היחיד שאני מצליח להעלות באפי הוא
ריח הדם השפוך, שהותר לבכייה, סוף-סוף.

בתור ילד צעיר הורשו לי כל המעשים. יכול הייתי לשבת בשירותים
הצמודים למטבח ולבקש בקול חתיכת חלה במטבוחה. יכול הייתי לרוץ
יחף מחצר הבית במעלה מדרגות האבן הקרות פנימה הביתה, לחלוף על
פני סבי ובקבוק הקוניאק מהר אל תוך המטבח ולקחת לעצמי משהו. אז
עוד יכולתי לקחת לעצמי דברים. אמי אומרת שפעם אחת, בעודי פעוט
ואבי בחיים, ביקרנו בבית סבתי. אבי, תשוש מיום פורענות, שכב על
ספת מנוחה בסלון הגדול, תחת תמונת הקיר המכוערת ונברשת הזכוכית
ההדורה, נברשת שהייתה תלויה מעל ראשו כהילת מלאך, הגם שאבי לא
היה מלאך ולא ידע על הכנפיים המהירות שיובאו לו בלי רצון במהרה
בימינו.

באותו בוקר, שלישי להזכירני, הייתה הריצה במסדרון מנגנון הגנה
קטן וחיוני. אני זוכר את הפרצופים הרבים הלא מוכרים לי, את
החיוך המוחל כשחלפתי מהר, את הדמעות המוסתרות ממני ברישול.
גברים גדולים כהים, לבושים בגדי חג אבל, שרשרות זהב על חזות
אדומים, נעליים מחודדות. נשים רבות, ממהרות לאן שהוא, עוזרות
בקבלת המנחמים, מחבקות אותי מדי פעם ביד אחת עם מגש של כוסות
או קערות ביד אחרת. ובין כל הנשים והגברים, בתוך בליל העצב
האנושי הנורא שדחקתי לאחורי עיניי, חמישה מחזיקי חופה עצובים,
לא מודעים לעצמם, עומדים במרכז חדר האירוח, פניהם אל חצר הבית,
בבגדים טובים ועיניים רעות.

האוחז בפינה העליונה מימין של חופת המוות היה סבי. שיכור,
ממלמל מילים מרוקאיות שלא רציתי להבין, יושב על כיסא ישן,
עיניו כחולות ועזות, שאריות שערו הקשוחות מוטלות על אפו, נובח
מדי פעם פקודות פעולה שמולאו ביראה בידי נשות הבית. נוח היה
לסבי לאחוז בפינה האחורית של חופת בנו, חופת מותו שלו שהוכרז,
חופת המוות של אבי. למיטב ידיעתי, מותו של אבי הביא את סבי
קרוב יותר לבאר האלכוהול וחתם סופית על מעברו מעמדה נוחה יחסית
של סב שתוי ואהוב לעמדה שונה בתכלית, שהמיתה אותו בבוקר שבת
אחד, ביום ההולדת שלו, כשהכבד שלו שורף את גופו ברחמים
גדולים.

לצד סבי, עומדת כפופה, מיותרת מעט, מחזיקה סבתי בפינה העליונה
משמאל של חופת המוות. מבטה קפוץ והיא אינה מסוגלת לראות עד כמה
המוות של אבי הוא בעצם מותה שלה. מרבית ידיעותיי לגבי סבתי
היום מסתכמות בתיאור לקוני משהו של מצבה הגופני שהלך והוחרב
בסמיכות לא מפתיעה למותו של אבי, בנה. בזיכרוני, סבתי תמיד
הייתה בכיסא גלגלים. אמי, לעומת זאת, נדהמה כשגילתה כי כל
הזיכרונות שלי מאותה אישה זקופה ומלאת עצמה מתמצים בכיסא
גלגלים. נראה שכל קרובי משפחתי פרט לי זוכרים את סבתי גם מחוץ
לכיסא הגלגלים, לפני השיתוק הגדול שבא להיות אתה בזמן הקצוב
שחיה אחרי שמת אבי. אם לשחק את רופא המשפחה הנאמן, אני יכול
לספר בתוגה על הלילה שבו באו לקחת מסבתי את רגליה. חיתוך
הרגליים התחיל בשעת בוקר מוקדמת, שלוש לערך, והסתיים בניצחון
אלוהי לקראת תחילתו של יום חדש וטרי. יום רענן, שבו איבדה סבתי
בן מורד ונכשל אחד, ונותרה עם שלושה חדלי אישים תחתיו, צלליות
עמומות של דמותו הגדולה והקשה, שני בנים ובת. דודיי.

ואולי זיכרון סבתי הוא עניין מרכזי שעליי להתעכב עליו: מאז
שאני זוכר את עצמי, אני נוהג לבחור את זיכרונותיי בקפידה. את
רוב הזיכרונות שעלולים להטיל בי מום, שעלולים לפצוע אותי ולו
שריטה קלה אחת, אני משנה ומחדש. כפי הידוע לי, תהליך נפשי זה
התנפץ מתוכי באותו יום שלישי, שהתאכזר פעם אחת אליי ופעם שנייה
לסבתי, כי טוב.

מחצית התמונה הושלמה, עיניכם הדומעות, וכעת נוח יותר, משראינו
את חוליית ההגנה הרעועה של חופת המוות, להעביר את מבטנו הלאה,
לחזית המאבק. לחזית שנכנעה עם פרוץ הקרבות, ששלחה את חייליה,
שני פעוטות ואם נערית אחת, ללא קסדות, נטולי רובים, אבנים,
מצוירים מגושם במה שנדמה שהוא תערובת לא מוחלטת של צבעים
מקושקשים של אמצע שנות השמונים.
שני הפעוטות המדוברים עדיין דומים האחד לשני במראה. כמה שנים
מאותו יום חג עצוב כבר ייראו שונים זה מזה, הבכור יהפוך אדם
עגול, מעגל פינות סדרתי, קשקשן ויהיר. הוא יטבול ידיים
בשלוליות שירה לעתים וכמה נשים אפילו יאהבו אותו, למרות חוסר
הכנות והזעם, שבעוד כמה שנים יהפכו למרכיבי הזהות היסודיים
ביותר שלו. הצעיר ביניהם דווקא יצמח גבוה, יעקוף את מוכר הנזיד
הסרבן שלו בראש שלם, ועדיין, כשיביט בבכור, תמיד יישאר מבטו
נחות, נמוך ומפורכס, תחושה סיזיפית של הפסד רב שערים תנתב את
מרבית מעשיו ותלווה אותו בלי שום נאמנות, עד סופו הרך, כאביו.

שני האחים הצעירים אוחזים בפינת החופה שלהם בידיים זעירות. הם
מביטים מעלה, למרכז תקרת החופה ומעבר לה, מנסים להבין את
מקומם, אבל מוקדם מדי עבורם, בהחלט מוקדם. ומה הם יודעים למעשה
ביום זה? בוקרו החל משונה עבורם, למעשה החל הבוקר עוד בלילה.
שניהם נמו בחדר המשותף, נוחרים נחירות חיוניות, בטוחות למדי,
כשהעירו שני שוטרים את אמם. לא ידעו מה מצפה להם, לא ידעה גם
היא.
ובלי ששמו לבם לכך, הוחלפה אמם, שהמתינה בביתה לאביהם, האיש
שלה, בסבם של הפעוטים, טרוט עיניים, לא מבין מה קורה סביבו,
תמים מדי אף הוא לגבי המלאך הקרוב לבנו, פיכח ומתוח. הלילה
נמשך בלא הפרעה לשנתם של שני הזעירים, יכולים היו עדיין לחלום
בחופשיות, חלומות נינוחים יחסית. לכשיקיצו בבוקר, כשיגיע מועד
השינה בלילה הבא, כבר לא יוכלו לחלום עוד חלומות רכים, ומעתה
בכל חלום שיחלמו יככבו אותם דימויים קבועים, מהפנטים. הכבילה
שיפעילו על נפשם דימויים אלה היא כבירה, ושני הילדים יהפכו
יתומים-אסירים, ככל היתומים, מרצים עונש שאינו מוגבל בזמן או
במידת סבל.

האוחזת הרביעית, לבושה בשמלת חתונה טרייה שעדיין לא הספיקה
להרקיב בארון נשכח, היא אם הילדים. עיניה בוהות בנקודה אחת
קבועה בחלל חופת המוות הקטנה שזימנה לה אמונתה בבורא היכול,
עוד רגע אחד ותבין גם היא עד כמה נורא כוחו של הבורא, עד כמה
מסוכנת האמונה לעניים נטולי הכוח.

עשרים שנים אחר כך, עדיין תציב זוג ידיים גרומות מול פנים
ותברך את השבת בהיכנסה, תפתח עבור היצור האלוהי את דלת ביתה
כקרבן המחבק את תוקפו, מתוך השלמה עם תפקידה ומקומה. והרי גם
זו יכולת.
מבטכם נעוץ בה, אתם מהופנטים לדמותה. עיניה מבוקעות ונוזל
דמעות סמיך וכבד משקל מפסל לעצמו נתיב בריחה, מפלס נתיב ראשוני
שיישמר לדמעות הבאות, הקרובות מתמיד. היא אוחזת בעמוד החופה
ביד אחת, ידה השנייה שמוטה לצדה, קפוצה ורועדת. היא מנסה לפשוט
את היד ולנשום אך איננה מצליחה. היא שולחת מבט מיואש לעבר ידה
ושיניה מתחילות לנקוש זו לזו במהירות, פתיחות לסת מהירות
וסגירות מהירות אפילו יותר. לקראת זקנתה תהפוך הרעידה לעניין
המוחשי ביותר בחייה, והיא יודעת זאת אפילו כעת, רגעים ספורים
אחרי שמת הגבר היחיד שכמעט הרג אותה, והרי היא הייתה בטוחה
שתמות לפניו.

אם כן, עתה ברורה דמותם של מחזיקי חופת המוות המאולתרת ואפשר
כבר בהחלט לקרוא לחתן המוות המופתע, שחיוך לא מאמין שפוך על
פניו המרוטשים. הוא צועד לאט מפתח בית סבתי, אמו, למרכז חדר
האירוח. האבלים מביטים בו פעם אחרונה לפני שיעלה לשמים במרכבת
האש הנבואית שלו ומחייכים לעצמם חיוך זעיר עמוס שמחה לאיד וצער
קליל. ימים רבים לפני מותו המהיר ידעו האנשים הקרובים לאבי על
מותו. כל מי שראה אותו מונח באפיסת כוחות שתויה על שטיח הכניסה
לבית הוריו, מכורבל ומסומם, חישב לעצמו את סיכויי ההישרדות של
אבי המת. חבריו, שנשאו אותו ממסבאה למאורה לילה אחר לילה,
הבינו היטב את תפקידו המוגדר, הבלתי ניתן לשינוי. אפשר לומר,
כעת, משאין סכנה לאיש, שמותו של אבי היה הדבר שהגיוני היה
שיקרה. מותו של אבי סיפק את מנת המרירות הבלתי נמנעת המלווה כל
תרופה מצילת חיים, ומותו החליק במורד הגרון, לא בלי קושי, אך
למען מטרה ראויה. ומהי אותה מטרה? מהי אותה תכנית על שבשמה מצא
אבי את ראשו מרוח וחצוי על שמשה קדמית סדוקה?

ככל שאני הופך בדבר, אני הופך מבולבל יותר. בשנים המוקדמות של
בחרותי הייתי משוכנע שאבי מת כדי שאוכל אני לחיות. כך בדיוק,
אין טעם בפעירת פיות מפוברקת. בתור פר צעיר ומחושל לא היה לי
צל של ספק באשר לסיבות המדויקות למותו של האב הלא קדוש שלי.
ערבי השישי המיוסרים סביב שולחן השבת העזוב שנהגה אמי לערוך
לכבוד שני האודים המוצלים שלה היו כל כך עמוסי צבעי צער עד שלא
נדרש מאמץ מיוחד כדי לגרום לי להאמין במשך שנים ארוכות, שמותו
של אבי הוא למעשה יריית הפתיחה שלה זקוק כל איש רוח בקנה המידה
שרציתי לעצמי אז. אותם ערבי שישי בבית אמי אפשרו לי להניח את
ההנחה המגלומנית הראשונה לגבי עצמי, הנחה שממנה אינני מנסה
להשתחרר אפילו מעט, גם היום.

ומי אני עכשיו? מי אני, עתה משעלה אבי לשמיים בעריסת מוות
בוערת? באותו בוקר בבית סבתי לא ידעתי דבר. העתיד המתרחש היום
לא עלה על דעתי. אמי זוכרת שהתרוצצתי במסדרון הארוך והקריר
שחיבר את המטבח לחדר האירוח הגדול, משועשע ונבוך מהמון האנשים
שדרכו בבית הורי אבי, מיד כשנודע ברחבי העיר על מותו. היא גם
זוכרת שדודי נזף בי, כשהוא מסביר לי פדגוגית עד כמה "היום הזה
עצוב, היום בוכים.''
מי אני עכשיו? האם אני אותו ילד שהייתי כשבכיתי בחדר השינה
המשותף לי ולאחי, אחרי שאספה אותנו אמי בידיה והסבירה את מותו
של אבי, את מותנו שלנו, את מותה שלה, אלוהים אדירים, בשלוש
מילים בודדות? "הייתה לאבא תאונה.''

אני הילד ההוא. ממות אבי ועד עתה, מתקיים רצף זמן חלל אישיותי
אחד. התמכרויותיו שלו לא נמוגו מהעולם, כמו גם עצמת דמותו. אני
בתורי ואחי בתורו, שנינו מקיימים את חייו הפרועים והרעים מתוך
ראייה חותכת ועיוורת של הדברים. זמן רב סירבתי בתוקף להודות
שאני אבי. שאחי הוא אבי. שאני אחי. שאני מהילה לא נוחה של אמי,
אחי ואבי. שכולנו התמזגות לא גזעית מרוחה ומריחה. סירובי
להודות שדמות אבי חיה בי נתקבל בהבנה בדרך כלל. היו כאלו
שמאחורי גבי אמרו עליי שאני אבי. שכל מעשה שלי, כל אמירה וכל
הנפת זרוע אוחזת בקבוק היא זרועו של אבי המת החי בתוכי
בצפיפות. היו כאלה שאף אמרו לי זאת בפניי, לרוב כשהייתי משתכר
או מסתמם ומבקש כנות.

בפעמים המעטות שבהן הגעתי לאירועים משפחתיים ציין בפניי כל מי
שרק היה יכול, עד כמה אני מזכיר את אבי. בשעה שאני ברחתי
מהפיכה לאבי כרדוף אימה, הרי שאחי מצא את עצמו צועד בכיוון
ההפוך, תוך שהוא חולף על פניי ומותיר אותי להביט בו בחוסר
אמונה ובעיקר בתחושת הקלה עצומה. ככל שעברו השנים הרעות ההן,
איבדתי אני בכוח את מה שחשבתי שהם שרידי אישיות אבי, בשעה שאחי
הצעיר מלקט לעצמו כל מה שהשלכתי בתשוקה חולנית.

לא תמיד היו הדברים כך. אחרי שחלפו השנתיים הראשונות מלאות
ההלם, כשהפכה גופתו של אבי לאוסף עצמות קר ומוזר, באתי אני
בשערים הגדולים של ההרס, כילד זעיר. מעשים זעירים של עבריינות
אחר צהריים מילאו אותי הרגשת קיימות שעדיין חיה בי, ילדותית
ועזה. השכונה שבה גודלתי, או נכון יותר יהיה לומר, שבה גדלתי,
הייתה הכר הנוח ביותר עבורי כדי שאהפוך לדמות זעירה תאומה
לאבי, נשלט מרחוק בידיו המתות והמיומנות. שנאתי כבר אז כל מה
שזיהיתי כחזק ממני, כמסוגל להכריע אותי. המעשים הראשונים היו
תמימים, תמימים הרבה פחות ממעשי הגזל שאני מרשה לעצמי היום,
עשרים שנים אחרי שהורד אבי לבור המנוחה הקריר שממנו לא שב.

השותפים הברורים לנטייה הטבעית שלי לעבירות היו ילדים אחרים
בשכונה. לרובנו לא היו אבות, גם אם עדיין נשמו מספיק נשימות
כדי להיחשב חיים. בדיעבד, נראה לי היום שמותו של אבי היה ברכה
מסוימת, גם אם כשמת נראה היה כאילו אלוהים מקלל, מניף ידיים
ומכה על הלחי. ואולי זהו בעצם העניין כולו: אינני מסוגל
להחליט. אין לי קביעה ברורה לגבי טיב מותו של אבי. האם מותו
היה אירוע חד ממדי רע או טוב? או שמא מותו של אבי היה עבורי
סטירה מלטפת, מורכבת ולא מפורשת?

מעשי הפשיעה הזעירה תמיד הסבו לנו עונג רב. כבר אז בצבצה בי
המוכנות לגזול כל דבר מכל אחד שחייו זיכו אותו יותר משזיכו
אותי. אני זוכר היטב רכיבות אופניים מהירות, מבוהלות ומביטות
לאחור בגירוי, שרכבנו על גבי אופני עשירים משכונות הפאר
המבוצרות, בחזרה לשכונת בנייני קרונות הרכבת שלנו. אני זוכר את
העצירות הקטנות שהיינו עוצרים ליד חוף הים כדי לצבוע את שלדי
האופניים בתרסיסי צבע שחור, ואולי היה משהו סמלי בהחזרת הצבע
השחור לאופניים ההם, הגנובים בפחד מלא. אולי לעצמנו החזרנו מעט
מהצבע הכהה שנגזל מאתנו בלי רשות.

מעשי הגניבה ההם היו בבחינת כניסה ראשונית לעולם שבו טבל אבי
את גופו עד שכבר הוצף ונחנק. אבי גם הוא מצא את רכושם של
אחרים, את נשותיהם ואת המשקאות שלהם, ראויים לו הרבה יותר
משראה אותם ראויים להם. היום אני תוהה, לא בלי חיוך, האם
הורגשה ירידה ברמת הפשיעה כשמת אבי. כשגילתה אמי בפעם הראשונה
את אבי בי, הייתה מפוחדת כל כך עד שדיברה אליי גלוי, ממעמקי
ההלם והכאב שעוררתי אני, כמו אבי בשעתו.

עיני הפלדה שלה היו קרועות לחתיכות גדולות בתוך גבינים שכבר אז
עוקמו בכוח הצער והדאגה. אמי החזיקה את אצבעותיי בתוך ידה,
מקופלות, וכמעט שלא הבחינה בריסוק שריסקה אותי, תוך שמעשיי שלי
משליכים אותה חזרה לסיוטי הפחד שנטע בה אבי. אני זוכר את עצמי
מבטיח לאמי הבטחות, הבטחות שקיימתי במלואן. מעולם לא נתפסתי.
אותו רגע עז של צער ובושה חרט בי הבטחה קטנה שהבטחתי לעצמי,
בדממה: לא להיתפס. עבירות רבות עברתי מאז, פרוטות ומאות ללא
דין, לילות של פחד קל וארשת קשוחה שכפיתי על עצמי בשם כעס
ושנאה שהם מנת חלקי גם היום, בחיי הבוגרים.

ושוב עליי לחזור על עניין מסוים, שהוא ההסבר הכן ביותר שאני
יכול לספק לעצמי לגבי האדם שאני היום: מעשי הפשע, בעיקר אלה
שפשעתי נגד עשירי העיר, נגד בני משפחתי שלי, הסבו לי עונג רב.
אני זוכר את עצמי מפשפש בכיסי המעיל הצבאי של דודי, אחי אבי,
לשוני מלקקת את שפתיי, מביט לצדדים בעיניים זריזות מספיק, בוחן
בעיון את השטרות שאת ערכם כבר ידעתי. היו שם זה המקושט בפניה
של המנהיגה היבשושית הלבנה, וזה שנשא עליו דיוקן סופר קאנוני
שהוערך ונלמד עד כדי כך שאיבד כל ערך בעיניי. דודי מעולם לא
נשא עמו כסף אחר. רק שני השטרות הקאנוניים נחו בארנקו הגם שהוא
כשלעצמו לא ניחן בתכונת גדולה כלשהי. תמיד כעסתי עליו שלא
החזיק בשטרות אחרים. בהיעדר ברירה, נאלצתי לבחור בין שטרות
נמוכים מאוד שלא יורגש היעדרם ובין שטרות גבוהים מדי שבריחתם
מארנקו תשאיר סימן בולט מדי, הגם שדודי תמיד היה אדם גס ולא
מחושב. תמיד בחרתי בשטרות העגנוניים. משהו בידיעה שאולי אתפס
גירה אותי כבר אז. דודי מעולם לא תפס אותי. כך, בכל פעם שהיה
נוטל אותי ואת אחי הצעיר לטיול נדבה של אחר צהריים הייתי מנסה
את מזלי בארנקו. לאחי מעולם לא גיליתי דבר והוא היה שמח בכל
פעם שהצעתי אני לסחוב את תיק המחבטים של דודי מהרכב למגרש
הטניס שאליו נהג לקחת אותנו, מתוך מחשבה שתהליך ההלבנה התרבותי
שהוא שמח לקחת בו חלק יספק גם אותנו.

דודי היה אוסף אותנו ברכב החדש שקנה בכספי המשכורת הצבאית
המשומנת והמדממת שלו. דודי היה נגד בחיל החימוש, תפקיד שאותו
ביצע בנאמנות כלבית מעוררת גועל. רכבו היה רכב אמריקני בעל
חזות יפנית ותמיד תהיתי אם הוא מודע למשמעות העמוקה הטמונה
ברכישת רכב שכזה על ידיו. אמי דאגה תמיד לרכוש עבורנו בגדי
ספורט לבנים כדי שלא ניראה בולטים מדי בנוף הקולוניאליסטי של
מכרז הטניס. כולם ידעו שאנחנו האחיינים היתומים. דודי, שגם כך
לא נתפס כחבר לגיטימי במרכז הטניס (הוא ודאי ראה בעצמו חבר
חשוב ולגיטימי; אני יודע שמעולם לא היה ולא יהיה כזה. המחיר
שאותו היו חייבים לשלם מי שהיו באמת החברים הלגיטימיים עבור
הענקת החברות לו, הנגד המזרחי המתאשכנז, היה גבוה מדי), לא היה
מודע עד כמה אני ואחי חריגים בנוף המשחק הלבן שהיום אני שונא
כל כך. בפעמים הראשונות היה שולח אותנו לקיר האימונים. קיר
האימונים היה מתחם אספלט מאורך בקצהו הצפוני של מרכז הטניס.
מסדרון אספלט ארוך שגבולו האחד היה קיר ירוק מנוקד עיגולי מטרה
לבנים מצדו וגדר גבוהה שצפתה על מגרשי הטניס כגבול השני. בימי
השישי ההם בדרך כלל היינו היחידים מול קיר האימונים. רקטות
טניס מאולתרות בידינו, שקיבלנו כמתנת רעב לא מודעת, שימשו
אותנו באותן שעות ארוכות ומלאות פורקן מול אותו קיר ירוק
ועיגולי מטרה, תוך שאנחנו רוכשים את מיומנויות המשחק במהרה.
בתחילה לא היו לנו כדורים. דודי סיפק לנו כמה שאריות עבשות של
כדורי טניס מתיקו הגדול וכבר בתום שעה ראשונה של משחק הועפו כל
הכדורים על ידינו אל מחוץ למתחם, לשדה קוצים רחב וצהוב. בהיעדר
כדורים, הציע אחי (הוא תמיד הציע) שנטפס על הגדר ונמצא את
הכדורים האבודים. כשטיפסנו על הגדר יכולתי לראות את דודי מביט
בנו בחשש מה, ומניד את ראשו מצד לצד. התעלמתי ממבטו ועברתי לצד
השני, רק כדי למצוא את אחי הצעיר חופן בידיו כדורי טניס חדשים,
נאים ונפוחים. היינו כמו שני כורי זהב שמצאו עורק ראשי. באי
המרכז, שכיסיהם היו עמוסים כדורי טניס, ראו באיסוף כדורים
תועים משימה בזויה המעידה על מעמד חברתי בלתי מותאם וגס. אני
ואחי, לעומתם, ראינו בכדורים האלה את מה שהיו עבורנו - רכוש
מופקר שיכולנו לדרוש לעצמנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני פותחת
רגליים, ובין
לבין פוקדת את
ספסלי
האוניברסיטה
העברית בלימודי
כלכלה.



זונה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/07 12:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה