"איפה אנחנו?" הוא אמר לי בעודו מצליף בזבובים המטרידים
שהחליטו להתרכז דווקא פה, ודווקא עכשיו. לפעמים זה נדמה כי הכל
קורה דווקא פה ודווקא עכשיו. מין בדיחה חולנית של אלוהים,
לעשות הכל דווקא כדי לדפוק אותך כמה שיותר חזק.
"השאלה היא לא איפה אנחנו, אלא איך אנחנו מתכוונים לצאת מפה"
עניתי במן תחכום צולע. לא היה נעים לי להגיד, "תקשיב, אין לי
מושג איפה אנחנו".  אני לא אוהב להודות בחוסר ידע שלי.
"בשביל לצאת מפה צריך לדעת את הנתונים הבסיסיים - מאיפה באנו,
איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו ממשיכים". לא היה לי ממש מה לענות
לו, אז פשוט חיזקתי אותו במן "נכון" שכזה. אבל לא באמת עניתי
לו. אין באמת תשובה. אני לא חושב שקרה לי מצב בחיים שידעתי
מאיפה באתי, איפה אני ולאן אני הולך. זה מסוג השאלות שאתה אוהב
לחשוב שאתה יודע את התשובה, אבל בתוך תוכך אתה יודע שפשוט..
אין לך מושג.
לאחר סקירת העניינים, שנינו הבנו שחסר טעם לנסות להבין את מה
שהמוח האנושי לא מסוגל לקלוט, אז כל מה שאפשר זה להתקדם קדימה
ולקוות לטוב. תקווה, בכלל, זה מושג מאד שכיח. אנשים מאד אוהבים
להשתמש בו. לא טוב לך עכשיו, אתה מקווה שישתפר. התקווה זה מה
שמחזיק אותך, כמו כוס שבירה שתלויה על חבל דק-דק, שכל רגע עומד
להתנפץ.
ככל שהמשכנו ללכת, הזבובים מסביב המשיכו להתקיף ולהציק לנו.
כבר לא היה אכפת לך לתת לעצמך סטירה כל עוד זה ירצח אחד
מהיצורים הדביקים והמעצבנים הללו. למה הזבובים נועדו בכלל? כל
מה שהם עושים זה רק לאכול חרא ולהציק. למען האמת, הם לא כל כך
שונים מאיתנו.

אני לא יודע בכלל למה יצאנו לפה. זה היה מין רעיון משוגע שלו,
הוא אמר שיהיה כיף. הוא באמת קיווה שיהיה כיף, אבל שוב, תקווה
זה חבל דק-דק שקשה מאד להחזיק אותו. וגם אם אתה מגיע בדרך
כלשהי למצב שיש לך את היכולות להחזיק את החבל הזה, אלוהים יבוא
דווקא וידפוק אותך, בכל דרך אפשרית - בין אם זה ללכת לאיבוד
באמצע שום מקום, ובין אם זה סתם זבובים מעצבנים.
"תגיד, מה קורה עם הזאתי?" הוא אמר בקול של
"אני-כאילו-מתעניין". זה בכלל לא עניין אותו וגם לא אותי, אבל
מה לעשות, במצב הנוכחי הזה, בין כל הזבובים הללו, לא היה נושא
יותר טוב. "אתה יודע, חיים" עניתי. אני יודע מה אתם חושבים-
"איזו תשובה מפגרת!" אבל לא יכולתי לשלוף משהו יותר טוב מזה.
מה אתם רוצים שאני אגיד? "הכל חרא, נפרדנו"? אי אפשר לומר דבר
כזה סתם ככה, במיוחד לא במצב כזה, במיוחד לא ליד כל הזבובים
הללו.
עם כל צעד שעשינו, הבנתי כמה הטיול הזה מיותר. הרי בסופו של
דבר, אנחנו יודענו שנחזור להתחלה. אז בשביל מה לעשות את זה?
הולכים וחוזרים. אין בזה שום פואנטה, ואני שונא ללכת בלי
פואנטה... למרות שאני עושה את זה כבר כל חיי.