אנחנו לא ניעלם אף פעם.

כשכל ניסיונותיי לתאר אותך נתקלו במחסום כתיבה, מהסוג הגרוע
ביותר, נתתי לך להתנדף ממחשבותיי לכמה שנים. חשבתי שאז כבר
תהיי כל מה שרצית להיות,
המתבגרת-הסובלת-עם-צלקות-ויותר-מדי-שירים, חשבתי שתעברי את
השלב הזה שאמרת לכולם שאת כבר נמצאת בו. חשבתי שזה רק טיול,
שנחזור לסקס-של-עיר-גדולה על מיטות של חדרי מלון עם יותר ריח
טוב משהגיע לנו.

אנה.

כל מה שרציתי להיות,
עם כוס.

היא ציירה, וכתבה,
היא ידעה להקשיב, ותמיד הייתה הבחורה הכי יפה בחדר,
בשבילי,
תמיד היה לה כסף לסיגריות, ולעזאזל
היא ידעה להזדיין.

תמיד רצתה לכבות את האור,
הביך אותה שאני אראה אותה ככה,
אז כיבינו.
תמיד אמרה שהיא לא גמרה, שהבעיה היא איתי,
שהיא רוצה קצת לבד,
ואז חיבקה אותי מאחורה כשכבר התרחקתי.

בסוף הלכה לחפש אנשים אחרים
שיעשו לה לגמור,
ונעים בגב,
ותמיד היא שיקרה,
אנה,
תמיד,
אפילו אז.