לאסף, הילד שהכי אהבתי בגן...
אתה בטח חושב לעצמך למה אני כותבת לך מכתב, ועוד עכשיו, כל כך
הרבה שנים אחרי התקופה של תמימותנו. אז שתדע לך, שאני מסתכלת
על יונתן, הילד שלי, והוא כל כך גדול.
הוא כבר בן 24, בקושי מקשיב לאימא וכל כך מחפש את האחת
והיחידה, שתכבוש את ליבו.
וכשאני מחפשת איזה עצות לתת לו ואיך להסביר אהבה אמיתית כל מה
שאני יכולה לחשוב עליו זה עליך, הילד שהכי אהבתי בגן, בתקופה
שכביכול לא ידעתי מה זו בכלל אהבה.

זה מוזר אתה יודע? שדווקא אותך הכי אהבתי מכולם.
אף פעם לא דיברנו בינינו, לא בתור למגלשה, לא בארגז החול,
ואפילו לא בלחישה בשעת ריכוז כי צריך היה להיות בשקט. לא היית
הרופא שלי ואני לא הייתי החולה, החייל לא הגן על הבובה ואתה אף
פעם לא משכת לי בצמה. לא היה לנו צמח משותף בתוך הגלגל הצבעוני
שהיה גינתנו הקטנה אשר גרמה לנו להרגיש כמו הגדולים. לא בנית
לי מגדלים.

ובכל זאת, משהו בך כבש אותי.

במרוצת הזמן דבר לא השתנה. לא דיברנו, לא בתור לברזייה, לא על
הספסלים האדומים של מגרש הכדורסל ואפילו לא בפתק באמצע השיעור
כי צריך היה להיות בשקט.
לא השתתפת במשחק הכדורעף מאחורי המזכירות,  לא החזקת לי את
הגומי, לא נישקת אותי באמת או חובה ואף פעם לא לקחת איתי צעד
אחד קדימה בקלאס.

ובכל זאת משהו בך כבש אותי.

גם בגיל 20+, כשבמקרה יצא לנו לגור לא רחוק אחד מהשנייה והיו
לנו חברים משותפים, לא דיברנו.
לא בתור לסופר או לכספומט, לא בפארק כשטיילנו עם הכלבים, ולא
בקולנוע כי צריך היה להיות בשקט.
לא הצטרפת לפוקר של החבר'ה בימי חמישי, לא שיחקת איתנו מטקות
בחוף הים ולא באת לטיול אופניים לטפס איתי על הרים וגבעות.

ובכל זאת, משהו בך כבש אותי.

לאחר איזה תקופה, במפגש של חברים, שוב שתקת רוב הזמן, אבל
הגנבת לי מבט מלווה בחיוך וזה כל מה שהייתי צריכה בשביל שתכבוש
אותי שוב. כמו תמיד.
לבסוף, יצאנו לכמה דייטים, דיברנו דקות על שעות על ימים
ולילות. עברנו כל כך הרבה ביחד.
האהבה התחילה לפרוח ולצמוח לנו במרפסת, בגלגל הצבעוני שהיה
גינתנו הקטנה אשר גרמה לנו להרגיש גדולים בדירה קטנה בת"א.
לאחר מספר שנים התחתנו, ונולד לנו יהונתן.

ואתה, בעלי האהוב, הילד שהכי אהבתי בגן, ובביה"ס, ואחרי הצבא
ועד היום, ממשיך לכבוש את ליבי.

ואני שואלת את עצמי, איך זה שדווקא אתה מכולם, עכשיו בעלי?
אולי.. כי אף פעם לא שיחקנו משחקים.