היו לו את העיניים הצוחקות הכי עצובות שראיתי מיימי.

היא ירדה לחוף כשרגליה יחפות.
הרוח התנגדה לה, כאילו ניסתה למנוע את העתיד לקרות.
תלתליה השחורים והארוכים הסתלסלו באוויר עם כל משב שהתקרב
אליה.
עיניה קמוצות ועמוקות דבר שגרם למצחה להתקמט בחן.
כלכך יפה הייתה.

כשחייך, נפרשה גומה עמוקה בלחיו הימנית אך השנייה נותרה חלקה.
כאילו אין שמחתו מלאה אף פעם.

גלים עבים נשברים על החוף.
שמיים של בין-ערביים.
לגופה רק שמלה אדומה דהויה שהחליקה ברוך על כל קימוריה.
שמלה ושרשרת.
שרשרת זהב עם תליון נושא תמונה.

כשראה אותה לראשונה כבר ידע כי היא לו נבראה והוא לה.
הם גרו יחד בבית מעץ על חוף אפור,
שלושה או חמישה ילדים,אם אפשר גם כמה בעלי חיים.

היא התקרבה לחוף רועדת.
התכופפה למשש את החול, גופה קרס.
זה זמן רב שניסתה לבכות ולא הצליחה.
זמן כה רב, אולי אפילו מאז.
כעת, הכל ניגר ממנה החוצה.
גלים של עצב,
מפלים של כאב.

הוא אמר שיחזור מהר ושזו בטח סתם אזעקת שווא,
הרי מלחמות כבר לא קיימות.
מה גם, שלהם - להם יש תוכניות וחתונה ובית וילדים, שלושה אולי
חמישה.
וכלב וחתול, אפילו קרפדה, רק שתהיה רגועה.

היא אספה עצמה בכוחות אחרונים ונעמדה.
ואז, כמו אחוזת דיבוק, החלה רצה אל תוך הים הכחול והמר.
רגליה נתקלות באבנים החדות אך לא מרגישות בכאב.
גופה קר ורטוב,
עצמה את עיניה ונפלה.
היא שומעת כעת מוזיקה, את המוזיקה שלהם.
מדהים כמה אפשר לשמוע כשעוצמים את העיניים.
חיוך של אושר נפרש על פנייה.
היא צללה.

למחרת בבוקר משו הדייגים את גופתה.
קפואה ויפה מאי פעם.
על צווארה תלוי תליון ובתוכו תמונה.
בתמונה פנים יפות מחייכות, חציין עם גומה.
והעיניים, העיניים הצוחקות הכי עצובות שראו.

הרי הבטחתם שהיום כבר לא מתים מאהבה.