כשאתה מתנער ממני, אני מתחילה לצחוק; צחוק מתגלגל כזה, מגוחך.
משכנעת עצמי שהצחוק הזה הוא כל כך מבדר שאפילו העיניים מתחילות
להתפקע ואז בוכה, בוכה, בוכה... הרבה אני בוכה עליך כשאתה
מתנער ממני, בוחר להתעלם ממני, מעליב.
אני צוחקת מהבדיחה המוכרת הזו, מעצמי, כל כך הרבה פעמים וזה
חוזר חלילה. חלילה אם אחזור להיות שוב בדיחה בעיניך.
מוזר שאנחנו לא מדברים באותה שפה אבל חולקים חוש הומור משובח.
מוזר שאנחנו לא מוצאים את המילים שיוסיפו מעט טעם לשפתיים
שיודעות רק לנשק - וכשאתה מנשק אתה שקוע בעצמך וכשזה סובב
סביבך אין הרבה מקום בשבילי - וכשאין לי מקום אני הולכת.
מזהה שאינני נחוצה או רצויה והולכת. ממהרת ללכת, כמו בורחת,
אבל לא באמת בורחת כי בעצם אף אחד לא רודף אחריי. הלוואי והיית
רודף אחריי, עוצר אותי מללכת רחוק. הלוואי והיית מתגעגע,
מתגעגע מספיק, מספיק בשביל שנפסיק לעשות צחוק... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.