העול בקשירת גורלנו יחדיו
מכביד וצורב, כמו שאז גם עכשיו
כן גופי מציית, לפקודות, בקשות
כשהלב מתפוצץ  מרב נקישות

הלקאה עצמית על דבר של מה בכך
יעבור לו עוד יום, בתקווה שאשכח
פנים, חיוכים, ריחות, רמזים
דיבורים של עבר, אבל לא מעזים

כמו חיה רתומה, קשורה, צייתנית
לא חושפת שיניים ולא מרדנית
וביקשת לקחת, וחפצת לתת
אך חיית הפרא מבויתת כעת

בעודי נובלת אתה כבר פורח
ואני עוד כלואה , ואתה שוב בורח
למרחק שמפריד נשמות חלולות
לחפש קצת מזל, לשנות גורלות...

הלוואי ותצליח, הלוואי ותוכל
הלוואי וליבי לא היה נאכל
והיה אם היית, והיה אם אולי
ועכשיו יש רק "אם"
שמתווה את חיי.