יותר מדי שירים שקישרתי אליך.
יותר מדי מחשבות שחשבתי עלינו.
יותר מדי שניות, דקות, שעות ואפילו ימים שבזבזתי בגללך.
אתה היית הדבר הטוב והדבר הרע.
ממש כמו שאומרים, מה שמתחיל מהר - נגמר מהר.
הגעת, ושינית אותי, מקצה לקצה, גרמת לי לסמוך, לאהוב שוב.
והיית האדם הכי קרוב, האדם הכי אהוב.
אותו אדם שחשבתי עליו בבוקר, בצהורים, ובערב.
האדם הראשון שחשבתי עליו כשנהייתי עצובה, ובאמת האדם הראשון
שעזר.
האדם הראשון שאהב אותי, בצורה כל כך מדהימה וגרם לי להבין כמה
טוב זה יכול להיות.
כמה טוב זה לאהוב.
ובאותה מהירות, כאילו שינית פרצוף, כאילו שיניתי אותך מקצה
לקצה.
החלטת שנמאס, שאין לך כוח, שהרצון לא גובר על המכשול.
וזה נגמר.
ואתה, אתה סירבת ללכת, לעזבני לנפשי.
זרקת הבטחות באוויר, הצהרות.
גרמת לי לזלזל בכל דבר שאמרת, בכל מילה שנאמרה.
גרמת לי ליפול, מחדש.
להגיע לתהום, לאחת שעוד לא הכרתי.
אבל לא וויתרת. רצית אותי, אמרת שאתה צריך.
אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי יותר.
הרי אני מכירה את המבט שיש לך בעיניים, ואתה מכיר את שלי.
אני מכירה את החיוך הזה שהיה אך ורק שלי, את החיבוק שסירב
להרפות.
ואתה המשכת לתת אותם, כאילו דבר לא קרה.
ואני, אני נשברתי מבפנים, הכחשתי שאהבתי.
הבהרתי שנגמר.
ואתה, אידיוט מכוח, עיוור מאהבה.
הלכת ופגעת, פגעת בול-פגיעה.
במקום הכי רגיש, הכי חלש, הכי כואב.
זרקת את החץ הכי חד, בצורה הכי טובה שיכולת.
והקירות נסגרו סביבי, הלב דימם, הגוף כאב והראש הזדעזע.
פתאום אותם מבטים, אותו חיבוק, אותו חיוך שכל כך אהבתי, נראו
רחוקים כל כך, נראו לועגים מרחוק.
ואתה, נשארת המום כמוני, על איך שיכולת להכיר אותי הכי טוב
מכולם, ולפגוע בי הכי חזק, בלי לשים לב.
וכך נשארת, בעל אותו הקול האחרון ששמעתי, של המשפט האחרון
שאמרת "אני מצטער".

והיום. היום אין כלום, חזרת פתאום אל חיי, אבל הייתי מוכנה
לכך, הייתי מוגנת.
היו מספיק אנשים ששמרו עלי מסביב שאני לא אתפרק.
אבל עדין, כשאני נתקלת בך, אני מסתכלת עליך בתחינה.
שרק תסתכל עלי, עם אותו המבט ואותו החיוך, ותחבק אותי חזק
אליך.
תחבק ולא תעזוב.
ותדאג שהפעם יהיה לנו טוב.