אני הבטתי לה היישר בעיניה
שלחתי יד לסנטרה ולתוך החום חזק הזה נשאבתי...
אל תוך עולמות לא לי - שלה קראתי את שחשבה.
קרבנו אז שפתיים לחות. נגענו. אהבנו בעדינות אין קץ.
זו הייתה בפעם האחרונה.
היא הסתובבה וצעדה הרחק ממני אל תוך תוכה.
נעלה לה במרחב השכחה של שנותי המעוטות.
אני ניסיתי אז לגשת.
היא איננה שם. היא נעלמה באין מפריע.
אני רציתי להביט לה בעינייה בשנית ולא יכולתי.
כף ידי מונחת על לחיה הסמוקה. היא משפליה מבט.
אני חושב מה היא חושבת.
היא כבר איננה כאן.
אני רחוק ממנה והיא איננה כאן.

עוד ידעתי לאהוב עוד ידעתי איך לכתוב לה.
אך היום כולי בודד כולי זו הצגה של איש אחד.
בודד.
חיבוק חם ואהבה זה משהו שלא יזיק לי.
לחיות חיים כמו שבחרנו לנו זו הייתה מחשבה מטופשת מלכתחילה.
מאה שנים של בדידות גזרנו. מאה שנים.
נקים לנו מקונדו אחת. ונעלם בתוכה מתוך גווילי קורותיה.
אני אהיה חוזה ארקדיו בואנדיה בשמחה.
אשב לי תחת עץ ואחשוב מחשבות.
זה יספיק לי.

איך מתארים אהבה כה רבה בשלוש מאות מילים?
יש רגעים קטנים כאלה. בערוב חיינו את כוחנו נשאב מזיכרון
אותם.
אותם רגעים קטנים של אושר. נותני המשמעות להיותנו כאן.
ניגון נעימת הפסנתר. מילה כתובה.
ערבוב מכחול עדין ויצירה, יצירה.
נותני הרגעים האלה לא חסכו בכאב וצער.
אך הם ידעו היטב את שאיננו רצינו לומר.
כשקמתי, התעוררתי על מיטתי הרחבה.
היא הייתה שם עוד עיניה עצומות.
נשען על הכרית הרכה עם המרפק.
ומניח את לחיי על כף ידי. מביט בה.
יותר מזה עוד לא צריך. שעות של הבטה.
היא מסתובבת ושערה סבוך, גלי, בהיר, נעים.
היא עם פניה מול פני - עוד ישנה.
שולח יד ללטוף על ראשה הרך.
נוגע, מלטף קלות ומחזיר את ידי.
עפעפיה וריסיה כל תווי פניה כמו שלווים.
לחיה אדמדם, אלטפו בכף ידי לאט לאט.
פיה ושפתיה מנעימים בנשימותיה הרכות.
נצח של תשוקה בהסתכלות תמימה.
היא כה יפה, וכה... יפה, כן, כך.
אני יורד ממרום מרפקי אל תהומות הכרית.
בינינו מפרידה עטיפת חום הגוף המתעצמת.
לא נוגע, רק מרגיש את לבה והבל פיה.
רק שנייה אחת. היא את עיניה היא פוצעת.
חיוך של רגיעה, של נחת ועוצמה.
החזה כבר התמלא מזמן עוצמות האהבה.
עם חוסר שליטתי על אלה כבר השלמתי.
קיבלתי זאת בהכנעה מוסכמת עם גופי.
את ההשלכות של אלה עוד אחווה זמן רב.
כי היא שוכבת כאן עם עיניה הפקוחות.
מולי. איתה. במיטתי הרחבה.
שנינו מביטים בשנינו בשתיקה.
והיא יודעת, ואני גם כן.
השמיכה כמו מפרידה בין שנינו לעולם.
ואין יותר התחייבויות לא לנו.
אלא רק עולם שריק מתוכן.
את הבדידות הקיומית שלי אחליף באהבה אין קץ.
אוהב אוהב אוהב אוהב.
מספיק ודי רומנטיקה בשקל.

זה לא אני, זה מישהו אחר.
אני? אני עייף מידי בשביל כל זה.
נו באמת.
יאיר קורן את מי אתה אוהב.
את מי היית רוצה שתשכב לידי במיטתך הרחבה בבוקר השבת.
את מי?