וחוזרת עוטפת תחושת הפחות,
עיינים ירוקות לאיטן נפקחות.
במיטה, זה בבוקר, אולי אמצע היום,
כבר ברח מהראש את שהיה בחלום.
על הגב הסתובבת, בתוכך מהרהרת.
ושולחת היד לצידך ולאט את נזכרת.
אז, הגוש בגרון חוזר וחונק.
את שלוות השינה הוא החוצה יונק.
וכאב בחזה ודמעה לך בעין.
ונזכרת בזמנים בשמלה והיין.
הכאב מתחזק ומחליש בעוצמה.
ותשישות שזוחלת כשקיעת החמה.
עפעפיים כבדים, חזק את עוצמת.
מנסה להיזכר השתיקה בך רועמת.
עבר כבר שבוע, או כמה ימים.
אך אותה התחושה מעיקה מבפנים.
נזכרת בצלצול פעמון קולני במפתיע.
אולי תבואי ללון אצלי, נאמר במפגיע.
רק ישבת שם, איתם, לבדך על ספה ישנה.
מנסה להבין את אשר בך השתנה.
לא הרגשת באותה הדקה שום דבר,
לא ידעת איך לומר שהיה ונגמר.
וכעת במיטה לבדך, את שוכבת עכשיו.
לא תיארת לעצמך עד כמה זה כאב.
אתמול, אחרי שיצאו וסגרת את הדלת בקומה השלישית.
נשענת על דלתך עם גבך, ונזכרת באותם הרגעים מראשית.
את אותו החיבוק האוהב והחם
הבקרים הקסומים רק לבחור מתוכם.
על החוף התהלכתם בכפות רגלים יחפות.
זוכרת את מגע כף ידו את פניו היפות.
ולילות, לילות אהבה אמיתית שכאבנו.
של תשוקה ושל רוך, אלוהים איך אהבנו.
עד אז לא בכית באמת מעודך.
אבל אז, בדירה חשוכה לבדך.
מה את מרגישה לפתע עכשיו.
מה את מרגישה כשאת פתאום בלעדיו.