אמרת לי שכשאני עצובה אתה ישר רואה, אבל רוצה לתת לי זמן לעכל.
גם כן. "אני מכיר אותך. אל תשחקי איתי משחקים עם המילים
הגבוהות שלך. זה כבר לא מצחיק". שנינו יודעים שהסיבה היחידה
שאנחנו חוזרים אחד לשני כל פעם היא בגלל שאפשר, ועם אחרים זה
מביך מדי. וכי זה כבר מוכר. ועוד אלף ואחד תירוצים שחוקים
אחרים שעוד שניה כבר נשברים ומגלים קליפה חלולה.
יש אגדה עתיקה [ואמינה בערך כמו סנטה קלאוס] שאומרת שכשמספרים
את האמת מתנקים מבפנים, אבל כשאמרתי לך את האמת רק רציתי למלא
את החסר בדמעות [ואיפשהו, ידעתי שעם עוד קצת אמת גם אתה
תיפול]. כמובן שזה לא התאים לך. אף פעם לא מתאימים לך הרגעים
האינטימים האלה של גילוי רגשות כשאתה לא שיכור, או רחוק, או
שניהם. קשה לך לזכור אותי נשברת. קשה לך לדעת שאתה לא מהווה את
הרסיס הגדול בהתנפצות הזאת. כמה אגו בתוך שני אנשים קטנים שרק
יצאו אל העולם הגדול. כמה שטויות כבר האכילו אותנו בכפית
ואנחנו אפילו לא טרחנו להקיא.