באמת ככה. אחרי שחזרתי מביקור קצר-ארוך בקהיר, לא ידעתי מנוחה.
רק שבועיים אחרי כן, בדרך לשירה, הצלחתי להבין משהו, או
שהצלחתי סוף-סוף לנסח את המשהו שכבר הבנתי קודם, או שזה קרה
ביחד. כשהצלחתי להבין יכולתי לנסח, כשהצלחתי לנסח יכולתי להבין
וכמה הקשר האינסופי הזה בין המילה למחשבה פשוט ומורכב. חוויתי
את קהיר כמעיין מתגבר של חיוניות, ובטח לא עיכלתי אפילו רבע
ממה שראיתי. כל העומס הזה והצבעים והריחות והקולות וצופרי
המכוניות ונשים רעולות וכאלו שלא וגברים בחולצות צווארון כחול
ולבן וגלבייה חומה. כשחצינו את המדבר בדרך חזרה אצלי בראש
המשיכה להדהד המנגינה המיוחדת הזאת שלא שמעתי כמוה לפני כן ומי
יתן שעוד אשמע כזו. קהיר היא החיים והחיים הם האמת והאמת היא
פשוטה. וכאילו בכל קילומטר שהתרחקתי מקהיר, ככה התרחקתי מהאמת
ומהחיים ומהפשטות. כשחזרתי, באר שבע נראתה לי כאילו היא עשויה
מקרטון ומפלסטיק וכשאני מסתכל עליה מהצד אני רואה שאין לה מימד
עומק ושהכל תפאורה לסרט לא מוצלח במיוחד, שגם אם במקרה הזדמן
לך לראות, לא תרצה לחזור ולראות אותו. פתאום כל הספרים היפים
שקראתי נראו אותו דבר, עשויים מפלסטיק, וכשפירקתי אותם
למשפטים, גם המשפטים היו עשויים פלסטיק, וכשהמשפטים פורקו
למילים, גם הן היו עשויות פלסטיק, עד שנשארתי עם ערימה של  א ו
ת י ו ת    
מ פ ל ס ט י ק. וכשאין אותיות אמיתיות, אין מילים אמיתיות ואין
משפטים אמיתיים ואין ספרים ואין כלום. ניסיתי לדבר כמה שפחות,
כי כל מילה נראתה לי כמו השקר הכי גדול שאפשר לשקר. ורק אחרי
שבועיים של שקט הצלחתי לאט-לאט למצוא את האיזון העדין ולחבר
שוב אותיות למילים ומילים למשפטים ומשפטים לרעיונות. הצלחתי
שוב לשמוע את המנגינה של באר שבע שוודאי נשמעת אחרת מכפי שהיא
נשמעה פעם, אבל היא עדיין מנגינה. ואני החלטתי שאכתוב לה שיר
או משהו על קהיר בכל יום שאני שם. כמה יוהרה הייתה דרושה בשביל
לחשוב ככה ואיך עכשיו אני חושב שאי אפשר להחליט לכתוב ואי אפשר
להחליט למי לכתוב וכמה נעים לי שוב להצליח ולרצות ולהצטרך
לכתוב.