[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








וכל הזמן זה שוב ושוב
מעגל שלא נסגר
רק חוזר על עצמו
שוב ושוב
אותה התחושה שמחלחלת בי פנימה
אותה התשוקה שנטשנו אז
כשהיינו ילדים, צעירים
איך שידענו מה אנחנו עושים.
"הלו? את שומעת?
המצבר שלי בסדר, טוב?
אז... נדבר."
וזה שוב ושוב
שורף, כואב
אף פעם לא מבינה
איך אתה לא מפסיק לחדור לי לנשמה
אתה, וכל מה שאתה מביא אתך
כל הצחוק, החיוך, שמחת החיים
שפעם הייתה גם לי
לאן כל זה נעלם, תגיד לי?!
"הכול בסדר, נדבר כבר..."
כן, בטח.
מתנהג כאילו כלום
לא כואב
לא קורה
רק ממשיך לחזור על אותן מילים
שמכאיבות לי
שוב
ושוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז איך שאני
יושב שם, בחדר
שלי, פתאום אני
שומע קול. אני
מסתכל מהחלון,
לא רואה כלום.
פתאום עוד פעם
הקול הזה. אני
פותח את הדלת
וצועק "מישהו
בבית?" אף אחד
לא עונה. אני
חוזר לחדר. שוב
הקול הזה. אני
מנסה לשמוע
מאיפה הקולות
מגיעים. בסוף
אני מגלה שהם
מהבטן שלי.


(מתוך ספר
הציטוטים
המפוברקים
המפוברק)


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/07 23:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנית דין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה