הגשם הכבד שירד בחוץ דפק על חלונה, אך קול הדפיקות לא היה הדבר
היחיד שהפר את הדממה.

ביתה הגדול הואר באור רב, ומחוץ לו שומרים עם כלבים מפטרלים
בשטח ביתה, דואגים שאף אחד לא יתקרב אליה. הם חופשיים אך בפנים
ישבה נערה בוכיה שמעמדה הרחיק אותה מהחברה וכלא אותה
בבדידותה.

דמעות רבות ירדו בלילה ההוא, כמו בכל לילה שבו ירדה החשכה על
הגנים המקיפים את ביתה.

החשכה שנגרמה בעקבות הגשמים הסתירה את הדמות שהלכה, אך רעש
צעדיו נשמע היטב על שביל החצץ. בכיה של הנערה פסק ברגע ששמעה
מישהו מחוץ לביתה, שאותו ירשה כשהייתה קטנה, לפני 200 שנה.
הנערה התרוממה והתיישבה באלגנטיות בכיסא מול האח שבחדרה
בציפייה שהדלת תיפתח. הדלת לא איחרה להיפתח, ודרכה נכנס גבר
לבוש בגדי מסע ישנים.

"שלום אבא," אמרה הנערה בנימת אכזבה ברורה בקולה.

"שלום בתי. מזל טוב," אמר הגבר שהחל לפשוט את מעיל מסעו,
ומתחתיו התגלה גבר בשנות ה-40 המוקדמות לחייו, בעל שער שחור
מהלילה ועיניים כחולות מהים. "את לא חושבת שהגיע הזמן שתצאי אל
החיים שלך, אל המתנה שקיבלת?" הוסיף לומר והתקרב לנשק את בתו
היקרה לשלום.

"אבא, תסתכל עליי. בת כמה אני נראית לך?" אמרה הנערה בזמן שקמה
מכיסאה והתקרבה למראה שבה נשקפה דמות בלונדינית תמירה בעלת
עיניים שצבען כחול. שערה הזהוב היה אסוף בקודקוד ראשה והדגיש
את צוורה הארוך. "אני נראית כמו נערה בת 20, נערה על גבול
הנשיות, אך השנה אני חוגגת את יום הולדתי ה-300," אמרה ומבט של
עצב נשקף מהדמות דרך המראה.

"הסתכלי על זה ככה - את בת של טהורי דם, ולקחת, איך קוראים לזה
בימינו? את הגנים הטובים ביותר. חיי נצח. יכולת לשרוד ולהתגבר
על התשוקה לדם, דבר המפתיע את הזקנים שבנו, עם אפשרות לצאת
לאור היום, אם כי נראה לי שאת לא יצאת כבר שנים לאור השמש.
אני, לעומתך, יכול לראות זריחות רק בתמונות."

אביה התקרב אליה ועמד מאחוריה והתבונן בנערה המביטה בו דרך
המראה. "תראי, יש לך גם אפשרות לראות את עצמך במראה. אני מעולם
לא ראיתי איך אני נראה דרך הדבר הזה, רק על ידי ציורים."

"די אבא," צעקה לפתע הנערה כמבינה את רמזה של אביה. "אני לא
רוצה שידוך, תקלוט את זה! אני זאת שברחה מזה ואתה זה שהעניק לי
מסתור, אל תשכח. הנבואה שלכם שכולכם מאמינים בה היא פתטית. כן,
אני לילית, שנקראה על שם הלילה, לא מאמינה בנבואה הדפוקה של
עמי," צעקה לילית, והחלה לסדר את איפורה.

"נערתי, בתי, העולם השתנה, אך את בשלך - לא מוכנה לנסות שום
דבר אחר. הוא מת אם לא הרגו אותו, הוא בטח מת אחרי השנים הרבות
שעברו. מתי לעזאזל תתגברי כבר על אבלך? אמנם החודש את בת 300
אך את עדיין מתנהגת כמו בת 20, כולאת את עצמה 200 שנה בביתה
ומבכה על מר גורלה, לא מכירה במתנה שניתנה לה, לא מוכנה להקים
את השושלת הנכונה שעוד תוכל לשלוט בעולם, עיקשת כמו נערה. חבל,
חבל רק שקיבלת את הכוח בגיל כל כך צעיר," אמר אביה. "עולם חדש
בחוץ, למה לא תנסי לחיות אותו? את עשירה בזכות עצמך בתור
היורשת האחרונה למשפחת אמך, חצי אירופה שייכת לך בדרך כלשהי.
כן, עקבתי אחר פעולותייך," הוסיף לומר ומבט של הפתעה היה
בעיניה. היא אהבה את כספה והצליחה בדרך כלשהי להפוך לחידה
הגדולה ביותר של המאה הנוכחית, לפחות בשוק הבורסה והכלכלה.
"קחי את שלטונך, בתי. זה גורלך ואת יודעת זאת".

"למה לי לשלוט? אני יודעת שנועדתי לזה, אבל למה לי? אתם שורדים
טוב מאוד בלי הנהגתי. אחותי היקרה והחורגת - כן, בתך - אמנם
צעירה ממני רק ב-15 שנה אך חושבת שהנבואה עליה. היא רומזת שלא
אחזור לחיות מחוץ לגבולות הבית. חבל עליה, אבי, ואל תיראה
מופתע שבתך הקטנה איימה על חיי. למה לי לשלוט? הם רוצים שאמות,
הם לא רוצים שאשלוט. חיי בסדר גמור, ואושרי... אמנם הכרית
רטובה מדמעות לפעמים אך אני חיה, רואה זריחות כשהיא רודפת אחר
הניצוד הבא, זונה מעולה בתך..." אך סוף המשפט לא נאמר כי סטירה
הייתה על פניה. "מה, אבא'לה? אני לא צודקת? גם אחריה אני בטוחה
שעקבת, בטוח שידעת ששלחה אותו אליי, בציפייה למצוא את עקב
האכילס שלי." ההלם מהסטירה זעזע אותה אך לא מנע ממנה לומר את
מה שרצתה להגיד כבר 100 שנה.

"מתי חשבת לספר לי שבכלל שיש לי אחות?" שאלה אותו אחרי כמה
דקות של דממה ששררה בחדר. דמעות זעירות זלגו במורד עיניו של
אביה, של השולט הנשגב בעמה, שאליו נולדה, שייעודה היה לשלוט
בו. הוא בכה.

"תעלי לשלטון, ילדה. תעלי לשלטון אם דברים מפריעים לך, תקימי
את שושלתך ותשלטו," אמר בשקט ויצא מחדרה. היא שמעה את הכובד
בצעדיו, הוא ירד לשנת הבוקר שלו.

מוזיקה התנגנה מביתן השומר, מוזיקה שאיננה מוכרת לה. עולם חדש
באמת היה מחוץ לחדרה שעזבה אותו רק פעמיים במהלך 200 השנים
האחרונות. עולם חדש, שבו הגשם נקש בחלונה והשקה את הצמחים
שבגנים.