ידו השמאלית "מקושטת". צלקת.
קו ישר ללא היסוס לרוחבה,
קו אשר הזכיר לו את העבר,
העבר הרחוק שרצה לשכוח.


עברו שבגללו ידו "מקושטת",
אינו שמח כמו בסיפורים,
יתום הוא ללא הורים,
יתום הוא מאחים,
יתום הוא מחברים.


לבו צנח בליל הירח המלא.
בו קישט את ידו,
ליבו נמחץ מכאב,
וראה כיצד הדם מלכלך,
את החול הרך.


לא רצה להתעורר בבית החולים,
רצה למות לבדו מתחת לירח
ולקול הגלים.
לבו רצה לעצור את פעימותיו.


אבל זה לא קרה,
היא הצילה אותו מהאפלה,
שלחה יד בטבעיות של ממש,
ומשתה אותו מתוך האכזבה.


הראתה לו שיש חיים אחרים,
שבהם כולם מאושרים,
ניסה להתנגד אך היא,
היא לא נטשה,
הרי יד הגורל שלחה אותה אליו.


רק הצלקת היא המזכרת,
לחייו הקודמים,
צלקת שגם אותה לפעמים,
כבר לא רואים,
אותו קו לא חש שחתך את עורו,
הוא הזיכרון הכואב שבו.