את המחסום האחרון בנשמתי החבויה,
גם אותו שברתי לחתיכות.
עתה הוא מרוסק, אין דבר מה.
אני ציפור גדולה, יפה ואיתנה מתמיד,
כזאת שלא מפחדת, לא למעוד ולא להגיד.
ובעת שאני מרחפת למעלה באוויר,
הרבה מעל כולכם...
כל עיניכם, נישאות אלי אל-על.
מביטות בי במעין מבט מנוכר ומבולבל.
או שאולי ממרחק כה רב, אינני מצליחה לראות,
וזהו מבט שמביע קנאה ותהיות?
ובעודי פוסעת אל העתיד הלא נודע שלי,
אל המחר שלי, שאין כמותו גם במקום
המרוחק והאפל ביותר על פני האדמה,
אני מקיאה מבפנים תחושת ניצחון אחרונה.
ניצחתי את החיים שלי, רקדתי.
רקדתי על הגבול הדק הזה,
שניחן רק הוא מכל היכולות,
ביכולת הנשגבת ביותר, מבין כל היכולות האנושיים,
שניתנו לבני האדם.
היכולת לרקוד על גבול החיים והמוות.
הגבול הדק הזה, שלא נגלה אל העין,
ואתה. אני. את. כולנו, בחיפוש מתמיד ומייאש אחריו,
עד יומנו האחרון והמכריע.
מפתח ענקי אני אוחזת בידי עתה ובחוזקה,
בשתי ידי הרועדות, שלחיים שלמים שימשו גם ככנפיים.
העוצמות וההילה שהוא מניב, גורמים לי לרצות לרוץ. לקפוץ
ולשמוח.
לגרום לאנשים לחייך בגללי.
ובאותה העת לגרום לאנשים גם לבכות.
לדקור את עצמי במילים אפורות וכואבות.
לנוח למספר רגעים ולקחת נשימה אחרונה.
כזו שחודרת כל כך עמוק, עד הפתח המעורער ביותר,
הנשמה.
ואני היום, אני בעלת עוצמה
שלא ניתנת לתיאור במילים, גם לא בשפה הכי גבוהה.
אני היום, בעלת היגיון.
היגיון שמרקד יחד איתי, בין המוות לחיים.
ובין תחושת אובדן לתחושת השייכות.
ובין תחושת טירוף, לתחושת השפיות.
אני זוכרת שאני תמיד אחרת.
אני זוכרת שאני יותר מרק שונה, ולא מוגדרת.
והרי שבכל העולם הזה כולו, אין עוד אדם יפה כמוני.
שיום אחד מחליט שהוא מכוער, ועל אף זאת
ממשיך לקנא לעצמו, ולאהוב עצמו יותר ויותר.
שחיי את חייו עד תום, ומנצל כל פת של לחם,
עד יומו האחרון.
שצועק את זעקתו, נוקט את עמדתו, מוכה את דמעתו,
שר את שיריו, צוחק את צחוקו, נושא את עלבונותיו,
חי בשלום עם חסרונותיו, כובש את יעדיו
ובמקביל, חובט כואב, היישר אל תוך פניו.
מותר לי להתאהב, אל תגידו לי שזה בלתי אפשרי.
גם אם אפצע את עצמי כמו שפצוע אנוש נפצע
בעת מלחמה קשה על זכות קיומו.
ההבדל הדק הוא שאני לא נלחמת על זכות קיומי.
זכות קיומי היא עובדה מוגדרת, גם אם תרצו או לא.
אני רוצה להיפגע, ואף לרגע אחד לא אוכל לומר על עצמי שארגיש
חלשה.
כי אני כל מה שאת לא, אני כל מה שאתה לא.
אני כל מה שכולכם לא.
אני- אני, עד תום.
אני- אני, עד סוף היום.
עד שהשחר יעלה, ויגיע יום אחר.
עד שאיחנק, כי לא אוכל עוד לדבר.
עד שאבכה את דמעתי היחידה.
אני - אני, עד שאחליט שאין אני.
ואז אני אכרע על הברכיים
ואחליט שכאן תחילתו של הסוף.

עד שאחזיק בידי שוב את אותו המפתח,
שנמצא עמוק בתוככי, לעת צרה.
אקח לרגע אוויר, בפעם האחרונה, ואנצל לתמיד
את דקותיי האחרונות עד תום.
אביט לעצמי עמוק בעיניים,
ואומר יפה...
שלום.