שברים של געגוע
מהולים בזיכרונות.
עצב שנשכח,
ושוב חוזר עם התמונות.
עיניים עייפות.
ידיים רועדות.
נכנעת אל לצלו של הספק,
בקלילות שמחזירה את הדמעות.
שורט את מחוגיו של השעון,
רק שלא תגיע שוב אותה שעה.
בא אתה מבין שרחוקה מכאן,
הדרך חזרה.
שאף אחד לא מדבר עליה,
אף אחד לא מנסה גם לשאול.
הזמן איבד את התחושה,
היום היום, או שאולי בכלל אתמול.
וכשהעיניים מתמלאות שוב
במים מלוחים,
המתיקות ממיסה את כל מה שקורה בפנים.
וכשרע לך,
אז טוב לאחרים.
עולם מדהים...
שברים של געגוע.
זיכרונות.
תמונות.
רגשות,
כשעוד יכלו להיות...
איך פעם כמו ילדים בגן,
מחפשים סיבה לבכות.
מים מלוחים הם לא מיצרך יקר,
הם נמצאים בים בכמויות.
וכשאתה נופל,
כולם קמים.
עולם מרשים...
סופו של עוד קיץ,
החמימות היחידה שעוד קיימת,
נלקחת איתו מכאן, בזמן.
והעצב שוב נזכר
לחזור
לעולמים...
עולם מדהים,
עולם מרשים...