מטפס על הר גבוה.
הגבוה מבין כל ההרים שבעולם
שלך.
נאחז בכל אבן
כל אבן היא אדם בדרכך.
שורט בציפורניים,
נזהר לא להחליק
ולא ליפול.
לא למעוד
ולא להתבלבל.
נהיה קטן ואז גודל.
מזדקן,
מצמיח שערות כאלה,
שמסמלות על בואו
של קץ החיים.
עוצם את העיניים,
לא נותן לעצמך להרגיש
את התחושה הזאת עמוק בפנים.
אדרנלין,
מחשבה שעוברת בראש,
לא הגעת עד כאן ולחינם.
אז בשארית כוחותיך,
מוצא לך עוד אבן ענקית
ונאחז בה.
ההישרדות הזאת זמנית...
ממש כמו בסרטים,
הכל עובר ונע בתוך הראש.
מזמן לא כמו בימי ילדותך,
כלום לא יעבור בספירה שלוש.
וכשאתה מביט למטה,
אתה יכול להרגיש איך מחכים לך שם.
הכורסה,
הטלוויזיה,
אפילו אמא שלמעלה גם.
מכוון כמו תמיד את התנועה,
של המסע האחרון שלך בזמן,
מחייך בגאווה.
כי הגעת עד לכאן.
ואז
כשמגיע הסוף האחרון,
אתה צורח
את הצעקה האחרונה שלך בעולם.
ואיש אינו שומע,
גם אלה שחיכו למטה,

נעלמו משם...