חיוך תמיד טבוע על פניה,
עונה באדיבות בכן ולא,
אורגת בחכמה את מילותיה,
כל אחד והאריגה שלו.

כמו זיקית משתנה, כמו ליצן ללא אופי,
מתאימה את עצמה לעולם,
חשוב לה לדעת שהיא לא מאחרת,
שהיא, אחת כמו כולם.

איך פניה נראות היא כמעט לא זוכרת,
בגלל המסכות שבארון,
לכל מצב יש מסכנה, לכל אחד ולכל רגע,
שמחכה לרגע הנכון.

היא אורגת אשליות, שאליהן ניתן לברוח,
פנטזיות תמימות של נשמה,
ואז, בתוך עצמה, מחפשת את הכוח,
לחזור למציאות של אכזבה.

וכך בכל חיפושיה, אחר תום ואושר,
היא נתקלה בשתיקה אכזרית...
מכל הרגשות, היחידי שהיא יודעת,
תמיד הייתה, הבדידות הפנימית.