נכתב במסגרת הסדנה הע"ו


תחילה הבטתי על נעליך.
עד כמה שזה ישמע מוזר, זה הדבר הראשון שעלה בידי להסתכל בו
כשנכנסת;
נעליך, צעדיך והתנגשות הזכוכית ברצפה, מן נקישות שקטות שמילאו
את כל החלל שמסביבנו בהדהוד קל.
כשנכנסת, אני היחידה שלא הרמתי מבטי מעל פלג גופך התחתון.
הייתה שם כזו שלמות, כל כך הרבה מחדוות יצירתו של הבורא שפשוט
לא העזתי להרים מבטי מעל אותם קרסוליים עדינים, אותן כפות
רגליים מקסימות עם ציפורניים המשוכות לק מבריק,
כך שזה המשיך גם עד סוף אותם חודשים שהספקת ללמד אותנו.

כשאני נזכרת בזה עכשיו, אני יודעת שלא הייתה זו אובססיה כלשהי
שגרמה לי לא להתיק מבט מרגלייך אלא פשוט חשש פשוט, חשש מפגיעה
בשלמות הדמות שהיית בשבילי.
פחדתי לקלקל אותך, ועכשיו, כשאני נזכרת בזה, אני תוהה - מה כבר
היה לי לקלקל?
היית בשבילי רק זוג נעלי זכוכית מבריקות (ומה שבתוכן)!

כשאני חושבת על זה כעת, ייתכן שראיתי אותך ברחוב.
ייתכן, שגם את לא זיהית אותי- כי הייתי בשבילך בסך הכל עוד
פרצוף מושפל במקום בו אלה מהמורים שבאמת טורחים להרים את
מבטיהם של כל התלמידים, מוצאים עצמם באחת משתי סיטואציות:
פשוקי רגליים ללא מכנסיים על שולחן המרצה, או מבזבזים את כל
ארבעים וחמש הדקות שקיבלו כדי להעביר אלינו את השקפת עולמם
בבעיות משמעת.
האם כשראית אותי (אני יודעת שלא, רק בשביל התיאוריה), אמרת לי
שלום,
ואולי אני זו שלא עניתי כי בשבילי היית עוד מטורפת ברחוב מלא
אנשים ממהרים?

בשבילי, את היית רק נעליים.
כבר אמרתי לך את זה, אני יודעת, אבל בטח חשבת שגם קול היית
בשבילי.
אז זהו, שלא. נעליים מושלמות ורק זה.
אז אם באמת אמרת לי פעם שלום ברחוב, בטח באמת חשבתי אותך
למטורפת.
ייתכן שאפילו זרקתי עלייך מטבע! זה מצחיק, את יודעת, בהתחשב
בנסיבות.
לא שזה היה מזיק לך או משהו!

בכל מקרה, זכור לי שבאותו יום כולם יצאו מלאי התפעלות מהשיעור
שלך,
ציפו להרבה. מי ידע שגם לך יקרה את אותו דבר כמו הבחור עם נעלי
הזמש? או ההיא נו, עם העקבים מעור נחש. מעולם לא שכחתי אף אחד
מהם. גם אותך לא אשכח. את יודעת זאת, נכון?

שבע שנים עברו מאז תום התקופה שלך איתנו. אומרים ששבע זה מספר
רע, אה?
אחרינו, לא היו לך הרבה הזדמנויות למזל רע. אני צודקת, לא?

אני מקווה שאת לא כועסת, את יודעת.
כל אחד היה עושה את מה שהם עשו, את לא צריכה לנטור להם על זה.
אני לא לקחתי חלק בזה, שלא תחשבי על זה אפילו.
אז למה בעצם חזרת אלי?

אם רק הייתי מסתכלת על פנייך אז, לפחות היית יכולה לדבר איתי
נכון?
תנקשי פעמיים אם לא.
זה מה שחשבתי. אז מה בעצם אומרת הנוכחות שלך כאן?
חזרת כדי לנקום? בטח שלא. בחורה עם נעליים כמו שלך לא נוקמת
באנשים כמוהם.
נו תפסיקי. הייתי חייבת לקחת אותן.
אז מה, זה לא כזה קריטי. גם כשהם תקפו אותך, ראיתי רק את
הנעליים. ולנעליים אין לב. נכון?