"גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן" (קונפוציוס).

כל אדם, באשר הוא אדם, נתקל בחייו בקשיים ובאתגרים.
הקשיים והאתגרים מתחילים החל מרגע לידתו - ההתמודדות והקושי
מלצאת מרחם אמו המוגן והחמים לעולמנו אינו תהליך של מה בכך,
וכן בהיותו תינוק: ההסתגלות לסביבה חדשה וזרה, גזים, בקיעת
שיניים וכו'. האתגרים מלווים וממשיכים גם בתהליך צמיחת הילד -
דוגמה מובהקת לכך היא הלמידה של פעולה שכיום נראית פשוטה
וטריביאלית: ללכת. מי ספר כמה פעמים נפלתם עד שלמדתם והצלחתם
ללכת בכוחות עצמכם? האם הנפילה גרמה לכם, עקב הכאב והחבורות
הרבות ש"זכיתם" בהם בכבוד במהלך ההתנסות וההתמודדות עם שיעור
ההליכה, לוותר ולהרים ידיים? או שמא הייתם עיקשים ולא נכנעתם
בקלות?
אתגרים ממשיכים ללוות ילד גם בתהליך הפיכתו לנער, איש, אדם
בוגר שנכנס לחייו הבוגרים, כל גיל והקשיים והאתגרים המלווים
האופיינים לחתך גיל זה:
נסו להיזכר בתקופת נערותכם - מהם האתגרים שליוו אתכם בתקופה
זו? האם אתם זוכרים את תקופת הבלבול האופיינית למעבר בין
הילדות לבגרות, דרישות אחרות, הקשיים עם בני המין השני? זוכרים
אתם את תקופת המבחנים והבגרויות והלחץ שליווה תקופה זו?
מה לגבי תקופת הצבא? מה היו האתגרים והקשיים שליוו תקופה זו?
כיצד התמודדתם עם דרישות המפקדים? עמדתם בהם?
ומי שסיים וצלח את הצבא - לימודים גבוהים, נישואים, התחייבות
לגבי בית, משכנתא, הורות ועוד כהנה וכהנה דוגמאות, הממחישות כי
כל עוד אנו חיים, חיינו מלווים באתגרים ובקשיים. כל חיינו הנם
התמודדות אחת גדולה, המחולקת להתמודדויות קטנות: עם עצמנו, עם
משפחתנו הקרובה, עם חברינו, בעבודה ועוד.
החוכמה היא לצלוח את ההתמודדויות ולזקוף לעצמנו את ההצלחות,
לנתב הצלחות כדי שנעצים את אמונתנו בעצמנו, בדרכי ההתמודדות
שלנו וכן במסוגלות יכולותינו.
השאלה הנשאלת היא מה קורה כאשר אנו נתקלים במהלך חיינו בקשיים
ובאתגרים?
לעניות דעתי, עלינו להסתכל על כל קושי ואתגר (בכוונה אינני
משתמשת במילה "בעיה" - זוהי מילה תוקעת. המילה אתגר מציבה
הזדמנות "מאתגרת" שניתן להתמודד עמה. נסו זאת בעצמכם, במקום
לומר "נתקלתי בבעיה" - שנו זאת ל"יש לי אתגר") כהזדמנות לצמיחה
של יכולותינו ודרכי התמודדותנו.
אני משערת כי כל אחד נתקל במצגת הרצה באינטרנט על פרפר, שעזרו
לו לצאת מן הגולם, ולכן כנפיו התנוונו ולא היה מסוגל לעוף, כי
התמודדותו עם היציאה מהגולם מחזקת את כנפיו.
הבה נמשיל את יכולותינו ואת דרכי התמודדותנו לכנפי הפרפר או
לשרירים. מה קורה כאשר אנו משלמים במיטב כספנו למכון הכושר,
כאשר אנו מעוניינים לאמן את שרירינו ולפתח אותם? אנו מאמנים
קבוצות שרירים שוב ושוב, למרות הקושי אנו ממשיכים ומוסיפים
התנגדות, על ידי הוספת משקולות, למרות הכאב הכרוך בכך, כאשר
בתהליך זה השרירים מתפתחים ומתחזקים.
ואני אומרת: החיים הנם מכון כושר חינם, אין כסף, מדוע לא לנצל
זאת?!
כאשר אנו נתקלים בקשיים ובאתגרים, צריך לעשות "טוויסט" בחשיבה,
ולראות זאת בפן החיובי: "או, אני מזהה כאן, באתגר הניצב מולי,
יכולת לצמוח על ידי פיתוח יכולות ההתמודדות שלי", ומשאתם
מתמודדים, מה אתם מרוויחים?
אפילו אנשים שאומרים "נכשלתי" - צריכים, במקום להלקות עצמם
ולהתחפר בהלקאה עצמית שוב ושוב, שאין שום רווח ממנה, לחשוב על
העתיד ולהשקיע את המאמצים והאנרגיה ברווח עתידי:
- מה למדתי מן השיעור הזה?
- אם אתקל שוב בקושי/אתגר זה בעתיד, מהי הדרך הטובה ביותר שבה
אוכל להתמודד עם האתגר הזה?
- מה החיובי שהפקתי מהשיעור הניתן לי?
אף אם אדם מרגיש שכשל באיזושהי דרך, חשוב שיעשה הפרדה בינו
לבין הפעולה שעשה, לא לשייך אותה לעצמו.
למשל: אדם צריך להגיש רעיון לפרסומת מול חברה מסוימת, והוא טרח
ועמל עליה רבות. חושב הוא כי עבודתו היא אחת מיצירות המופת
הגדולות של העולם, אך אבוי, חרף כל ההשקעה והמאמצים שהשקיע
דחתה זאת החברה.
מותר לאדם זה לכאוב את כאבו בשל הדחייה, אך יחד עם זאת, בד
בבד, חשוב שיאמר לעצמו, בשיח הפנימי בינו לבין עצמו: "עשיתי
כמיטב יכולתי, כנראה זה לא התאים לחברה. זה לא אני, זה הרעיון
שעליו עמלתי שלא התאים לחברה. זה הם, לא אני. הדרישות שלהם לא
התאימו. הפרויקט לא צלח, לא אני לא בסדר." כלומר, לעשות הפרדה
בין עושה הפעולה לפעולה עצמה.
מברכת אתכם שיהיו לכם היכולות, הכוחות והמסוגלות לצמוח.