עכשיו הכל על המחשב. אין דפים, אין ארגזים של ניירות שאתה שואל
את עצמך עשר שנים אני לא כותב, מאיפה כל הדפים האלה?
היום כשפגעתי בך היית לבד. אמרת מה שאמרת ואני התבוננתי. אחר
כך אמרתי לך 'אולי היית לבד כשפגעתי בך, עוד קודם'. סיפרתי לך
שקראתי שבחיים לפעמים אין פואנטה, רק התבוננות. נרדמת.
השירים ברדיו גומרים אותך כשאתה שוכב בלילה, ערום, האוויר
הקריר מפלח אותך לאט כמו נחל שנשפך למפל של אותיות. שירים
קרובים לכתיבה שלי.
לפעמים כשאדם לבד, מחשבות נדבקות אליו כמו משחק גומי שאתה זורק
וזה נדבק לקיר ואז אחרי איזה פעמיים שלוש הגומי מתמלא בלכלוך
ואז זה כבר מגעיל, קצת כמו המחשבות, כשאתה לבד ואתה מדביק את
המחשבות שלך בלכלוך רק כדי לא להודות שהשעמום הפך להיות חבר
טוב קרוב שלך. לפעמים אדם מלכלך את המחשבות שלו דרך שיפוט בזוי
של האוהבים אותו ואז זה אפילו מגעיל יותר מגומי.
לקחתי שאיפה מן ההרגל המגונה שלי ולא הערתי אותך, לרגע דרכתי
עליך עם הברך אבל לא קמת, רק הסתובבת מלמלת נרדמת. נראה לי
שהתבוננתי לרגע ואז בהיתי במסך, שמעתי קולות צחוק חבורת אנשים,
חמישה שישה, עוברים בחוץ בדרך מהבר המקומי לכיוון הכללי שבו הם
שכחו איפה הם חנו את הרכב שלהם. רציתי לשאול אותך אם נעלת את
הדלת, אבל חריקות הרגל של הכלב שצרבו את הדלת המייללת נתנו לי
את התשובה.
קמתי להכניס אותו פנימה ונעלתי. השמש כבר עלתה. חזרנו מאוחר
היום, לא ידעתי אם להתבונן או ללכת לישון. גם לא יכולתי
להתבונן דרך המילים שלך, המוזיקה ברחה מהראש ולא הייתי עייף.
כתבתי בלי סיפור. לפעמים אני כותב גם בלי לשתות, נושם באף סגור
ומעשן בלי פילטר.
מישהו פעם אמר לי שאני כותב בשורות קצוצות. מונסונים טרופים של
אותיות קצוצות. פסקאות מסודרות.
הסיפור שכתבתי בראש היה קצר מכדי לצאת מהידיים. כתבתי
'התבוננות' כדי לזכור שעליי לספר מתוך תיעוד. כתבתי הרבה את
המילה הזאת. חבל שאני לא יכול להפוך את היד לעט רושמת ואת
האוויר לפנקס. הו אז יכולתי לראות ובכל רגע לרשום לי הערות ואז
כשהייתי מתיישב לכתוב האוויר היה שם והייתי מדפדף בו. הייתי
רושם על מה שראיתי.
כשהוא נח תחת העץ שחסה עליו מפני חמתה של השמש, היה עדיף לו
שכבר ישכחו ממנו, ועמד לבחון את חומרת הפצע שבכנפו. אחרי
שהסדיר את נשימתו חשב שאולי ינצל את ההפוגה הקצרה ומכיוון שהוא
ממילא קרוב אל המעטפה ילך ויאסוף אותה חזרה וישיב אליו את
כוחו, אז יוכל לרפא את הכנף ולשוב חזרה.
בקצה המגדל על ראש ההר בחדר הסגור עם חלונות הפלדה היא זועקת
שם וקולה הוא נהמה ואף שאגה של ממש. כנפיה חסונות וגופה איתן
אך רגליה אזוקות בשרשראות כבדות, כל זה כאין וכאפס לדימום
בליבה הדואב. אומרים על בנות לילה אלו הן בשמם ההיסטורי, שחיי
הנצח הובטחו להם כשכרתו ברית עם ה"מוביל" כשהיה עוד אחראי
זוטר. כשאהובם ירחק יומתו כך נחתם בהסכם.
הוא אחז את כנפו הפצועה בידו ואת הענפים שגדלו על השביל הישן
סילק בכנפו השנייה. אחר כך בחן את האופק, השביל מולו נתן לו
ראות של מעל מאה מטר. היו לו פיתולים קצרים, מצד ימין עצי
אבוקדו ומצד שמאל בריכות גידול דגים. תוך צילום השטח בראשו שנע
ימין ושמאל ראה שיח אלוורה צעיר שענפיו אינם במיטבם, אולי
מחוסר אור. הוא קטם את ראש הענף שהיה כמו מחט, קילף רצועה דקה
לאורך הענף והתיישב לתפור את הפצע.
הדימום לא היה רב והחתך לא היה עמוק אך כל זה היה כדי לחייב
תפירה, אם וכאשר יסיים את העניין עם המעטפה יוכל בקלות לעוף
חזרה. ומין השביל עולים רכובים אישה ואדון ופניהם מביטים בו.
מביטים בו במבט בלי מבט, מסתכלים עליו בלי לראות אותו. הוא
מביט בהם ממשיכים בשביל והסוסים מבקשים להאיץ, הוא מביט בהם
ותופר.
הייתי רושם על מה שראיתי ועל מה ששמעתי ועל מה שאכלתי ועל מה
ששאלתי והייתי עושה את זה בלי לתעד. שלחתי לך תמונה שלנו
וכשפותחים אז יש גם מוזיקה. רשמתי לך גם משהו 'לפעמים מתקרבים
בדרכים' אולי, או משהו אחר. בתמונה שנינו הרכנו ראש, לאותו
כיוון. אחר כך נפגשנו באותו כיוון, מנסים לשמור על המקום
שביקשנו לנו.
יכולתי גם לספר לך שהוא בא קרוב אל המגדל כשהשמש רק נתנה את
אורה ולא נראתה. וכשהחל להתרומם החושך היה מוחלט. היא ידעה
שהוא בא והתעוררה. רחש חשוד נשמע מעבר לדלת אך היה זה רעש
השומרים העצלים, ששאננות חלחלה לנשמתם דרך השיכר הממכר שהיה
לכוונת הנשק מטרה חליפית נוחה. כולם ידעו שבימים אלו גיבורים
נוצרים רק בספרים. מי יבוא להציל אותה?
והיא ידעה שהוא כאן ונשכה את שפתיה רק כדי לא לצעוק. אסור לה
להרעיש אך ליבה רוצה לצאת בחצוצרה, ה' מוביל '  צדק, האהבה כבר
כאן, עכשיו צריך להציל אותה.
היא לקחה את החבל שהחביאה מבעוד מועד ליום המיוחל הזה ואז פתחה
את האזיקים בברזל שחידדה לילות ארוכים והיה צמוד לצווארה
בשרשרת. כשאחז במעקה חיבקה אותו בשתי ידיה והוא קשר אותה אליו.
היא קרובה אליו עכשיו ומרגישה את הלב שלו כמו תופים שעומדים
להתפרץ.
הם עפו אל מקום שהיה קרוב לבריכות ואף מוסתר היטב מהעצים. אחרי
ששטפו את פניהם והרגיעו את קיבתם מין הדגים חיבקו שעה ארוכה.
לא דיברו מילה גם כשהלכו לשחרר את הרגליים והכנפיים כדי שיהיו
מוכנים לדרך חזרה. מה שהופך רגע בחיים שלך להיות רגע זה כשאתה
מרגיש עוד פעם שאתה יכול להרגיש ומה שהופך מיוחד יותר זה כשאתה
מרגיש את זה כל פעם מחדש. את הרגע הזה הם לא ישכחו לעולם, אבל
אני כאן כדי לתעד.
יכולתי לספר את כל זה אבל זה כמו מוזיקה, שלושת אלפים שש מאות
עשרים ושישה תווים ללא רווחים, ארבע מאות שבעים ושמונה תווים
עם רווחים, שמונה מאות חמישים ושמונה מילים, שישים ושתיים
שורות, שמונה עשרה פסקאות, שני עמודים... זה לא נכנס בהודעה
אחת.