"טוב, יש דברים שאי אפשר לתקן". אני מכריז לתוך נגן שירים
מוכה, בשעה שאני מנתח את קרביו, על שולחן האוכל.  "איך את
מצליחה תמיד להכחיד כל דבר שאת נוגעת בו, תגידי לי?" אני מחייך
כלפיה, בעוד היא מסתכלת בדאגה מעבר לכתף. "זהו? הלך? צריך
להחליף?" היא תוהה, בצורה שלטעמי לא הייתה חדה מספיק.
"לא!" אני מתעקש לתבוע את עלבונו של נחום (אני נוטה להיקשר
לדברים שאני מתקן), "הוא יהיה בסדר, רק יותר בעדינות פעם
הבאה."

"בואי, רוצה לשתות משהו לפני שאת הולכת?" היא מחייכת לעברי,
מעבירה את ידה בתנועה טבעית לאורך היד שלי, ומפטירה "בטח, למה
לא?" לפני שנה, מחווה כזו ממנה הייתה גורמת לי לצחקק מרוב
אושר. לפני שנה, כל יחס ממנה היה שולח אותי בחיוך זחוח לניהול
שאר ענייני דיומא, לפני שנה, לפני שנה היה לפני הרבה זמן.

"אז מה אתה חושב עליו?" היא מרימה את הקול מהסלון, גבה אליי.
"הוא יהיה בסדר, אולי תאלצי לטעון מחדש שירים של עמיר." אני
משיב מעבר לאדים שהחלו מקשטים את החלון. "לא, אני מתכוונת
למאור." היא פונה אליי, עדיין שרועה על הספה. אוי, היא מעצבנת
בכמה שהיא עדיין יפה, שנה אחרי.

"אני יודע? נראה לי בסדר. את מכירה את המדיניות שלי, יקירתי,
מה שמשמח אותך".
"לא איכפת לך, אה?" היא מנסה להדגיש את האכזבה, עת אני מנסה
לזכור איך היא שותה את הקפה. אין מה לעשות, זה כמו הרגל, אבל
אני עדיין נהנה לפנק אותה. "למה לא איכפת..." אני משיב
בילדותיות שמנחה אותי להתעלם מהרמיזות שלה שהיא מפזרת סביבי
בשבועיים האחרונים, "אמרתי לך, הוא נראה לי בסדר".

"פעם היה איכפת לך אם רק הייתי מדברת על מישהו אחר" אני שם לב
שעכשיו היא עומדת ממש בפתח המטבח. לא הייתי שם לב לזה, לולא
הקול שלה נעשה רך יותר, אבל עדיין הלם בי מקרוב. "פעם.." אני
מושך את הע', כמו שאחותי הקטנה אוהבת לעשות, "הייתי צריך כיסא
בשביל להחליף נורה. יש המון הטבות בצבירת שנים מאחוריך."

"לא עבר כל כך הרבה זמן..." היא ממשיכה להתקרב "זאת אומרת, עבר
מספיק זמן כדי שתשכח וכדי שאדע מה טוב לי, אבל לא עבר מספיק
זמן בשביל שיפוג התוקף..." אמרה, תוך שהיא מבליעה את קולה
במקרר, ובוחנת את הספרות על החלב, ואלה עדיין מאשרות שעדיין לא
עבר זמנו. "ובכלל, אמרת שתמיד תאהב אותי, ואמרת שאין על מה
לסלוח."

אני לא בטוח מתי השיחה ההזויה הזו הפכה לתביעה שלה להזדמנות
שנייה. אני גם לא בטוח שאפשר להגדיר את זה הזדמנות שנייה, שכן
דומה שהפעם הראשונה הייתה הזדמנות בשבילי, ואני כשלתי. מה שאני
כן יודע, שבשלב הזה כבר ידעתי שאסרב לכל ניסיון להפוך אותנו
למשהו שאנחנו לא.

אני בוודאי לא בטוח מאיפה העקשנות. יתכן וזה אגו, והרי שאני
הראשון שאודה שמדובר באובייקט מגודל במיוחד. יכול להיות שזו
פשוט המדיניות הנכונה לנקוט בה, לא להיות מקום שני, לראות בכל
מעשה שלה אינדיקציה למה היא מרגישה. תהיה הסיבה אשר תהיה,
מעולם לא חשבתי שאני אהיה זה שאגיד לא.

"באמת אין על מה לסלוח." התעקשתי, "לא עשית שום דבר רע, הלב
רוצה מה שהוא רוצה, ובכל מקרה, אמרתי לך, ככל שהיה על מה לסלוח
- סלחתי, באמת..."
"אז מאיפה באה האדישות הזאת עכשיו? למה אתה מתנהג כמו ילד קטן
ששמו לפניו ברוקולי? אמרת שסלחת, אז בוא נשים את העבר בעבר."

"נשים את העבר בעבר? מאיפה את מביאה את הדברים האלו?" כשהיא
עומדת ככה קרוב אני יכול להריח אותה מתעצבנת. ואני חייב
להודות, גם במרחק של שנה, היא מריחה ממש טוב. "יופי, תצחק...
זה רק מראה לי שלא באמת סלחת. או שמההתחלה לא כל כך אהבת כמו
שמיהרת להצהיר... זה אחד מהשניים, כי גם אגו שנפגע לא משפיע עד
כדי כך".
לא יודע למה, גם היום אבל בטח לפני שנה, אני תמיד מגונן על
ההצהרות שלי. היא גם ידעה את זה, אני מניח, וציפתה שאלמד
סנגוריה על השימוש המופרז שאני עושה במילים כבדות. אבל למעשה,
עוד משהו שלמדתי השנה שבאמת לפעמים יש לחסוך במילים. הן באמת
נגמרות.

"סלחתי, יקירתי, אבל סליחה זה לא פטור מהשלכות." אני אומר
בדרמטיות מוגזמת, ומוזג את המים לכוסות. האדים לא מפריעים לי
לראות את הקילוף בקיר. המממ, אני חושב לעצמי, אני ממש מזניח את
הבית, שנה שלמה לא צבעתי פה. כשהטלפון מצפצף, אני נזכר בשיחה
האחרונה, שלי ושלה, לפני שנה, שלא כמו אחיותיה שקדמו לה, הייתה
קצרה והסתיימה בניתוק בלתי דרמטי (פשוט אי אפשר להעביר רגש
כשמתנתקים סלולרי) ובי, מכה את הקיר, ליד המפסק. וכשעברתי על
הרגע ההוא, קצת מובך מעצמי, פותח וסוגר את היד כאילו עכשיו
חבטתי בבטון, ולא לפני שנה - כן בהחלט, זה היה כואב.

"טוב..." היא נעתרת לצלצול הטלפון שלה, "הודעה ממאור, אם רק
תגיד לי, אני יכולה להגיד לו שאני אצלך... אנחנו אפילו לא
צריכים להחליט מה יהיה מחר..."

"אבל אז את מחליטה בשבילו." אני נושק לה על המצח, במחווה לא
מתחייבת, אני מניח, ונותן לה את הספל שלה. לפני שנה, כשהיא
"רצתה שזה יבוא ממנה", וסיפרה לי שהיא יוצאת עם מישהו שהוא לא
אני, ממש לא אני, מעולם לא חשבתי שתהיה לה כשירות אחרת, תקן
אחר. עוד ידידה.

"אנחנו רק בהתחלה, כמה קשה הוא כבר יכול לקחת את זה?"
"אוי יקירתי," אני מושך על פני הבעה מלומדת, רצינית ולוגם
מהקפה..."זה לא משנה, במצב נתון את בחרת מישהו אחר. יכולת
להיות איתו ובררת שלא לעשות כן... בחורים טובים לא מחלימים
מכך..."

"ואז מה?" היא שואלת, טועמת בעיניים עצומות את הקפה. אלוהים
כמה שהיא יפה.

"ואז", אני מניח את הקפה על השולחן ורוכן כלפיה.
"ואז יש דברים שאי-אפשר לתקן."