"טוב, יש דברים שאי אפשר לתקן". אני מכריז לתוך נגן שירים
מוכה, בזמן שאני מנתח את קרביו, על שולחן האוכל.  "איך את
מצליחה תמיד להכחיד כל דבר שאת נוגעת בו, תגידי לי?" אני מחייך
כלפיה, בעוד היא מסתכלת בדאגה מעבר לכתף. "זהו? הלך? צריך
להחליף?" היא תוהה, בקלילות רבה מדי, לטעמי.
"לא!" אני מתעקש לתבוע את עלבונו של נחום (אני נוטה להיקשר
לדברים שאני מתקן), "הוא יהיה בסדר, רק יותר בעדינות פעם
הבאה."

"בואי, רוצה לשתות משהו לפני שאת הולכת?" היא מחייכת לעברי,
מעבירה את ידה בתנועה טבעית לאורך היד שלי. "בטח, למה לא?".
לפני שנה, מחווה כזו ממנה הייתה גורמת לי לצחקק מרוב אושר.
לפני שנה, כל יחס ממנה היה מזחיח לי את החיוך, לפני שנה, לפני
שנה היה לפני הרבה זמן.

"אז מה אתה חושב עליו?" היא מרימה את הקול מהסלון, גבה אליי.
"הוא יהיה בסדר, אולי תאלצי לטעון מחדש שירים של עמיר." אני
משיב מעבר לאדים שהחלו להתעבות על החלון. "לא, אני מתכוונת
למאור." היא פונה אליי, עדיין שרועה על הספה. אוי, היא מעצבנת
בכמה שהיא עדיין יפה, שנה אחרי.

"אני יודע? נראה לי בסדר. את מכירה את המדיניות שלי, כפרה
עלייך, מה שמשמח אותך".
"לא איכפת לך, אה?" היא מנסה להדגיש את האכזבה, ואני מנסה
לזכור איך היא שותה את הקפה. אין מה לעשות, זה כמו הרגל, אבל
אני עדיין נהנה לפנק אותה. "למה לא איכפת..." אני משיב
בילדותיות שאיתה התעלמתי מהרמיזות שלה שהיא מפזרת סביבי
בשבועיים האחרונים, "אמרתי לך, הוא נראה לי בסדר".

"פעם היה איכפת לך אם רק הייתי מדברת על מישהו אחר" אני שם לב
שעכשיו היא עומדת ממש בפתח המטבח. לא הייתי שם לב לזה, לולא
הקול שלה נעשה רך יותר, אבל עדיין הלם בי מקרוב. "פעם.." אני
מושך את הע', "הייתי צריך כיסא בשביל להחליף נורה. יש המון
הטבות בצבירת שנים מאחוריך."

"לא עבר כל כך הרבה זמן..." היא ממשיכה להתקרב "זאת אומרת, עבר
מספיק זמן כדי שתשכח וכדי שאדע מה טוב לי, אבל לא עבר מספיק
זמן בשביל שיפוג התוקף..." אמרה, תוך שהיא מבליעה את קולה
במקרר, ובוחנת את הספרות על החלב, ואלה עדיין מאשרות שעדיין לא
עבר זמנו. "ובכלל, אמרת שתמיד תאהב אותי, ואמרת שאין על מה
לסלוח."

הלא עמד לי בגרון. או בלסת. איפה שלואים דווקניים עומדים. אני
בוודאי לא בטוח מאיפה העקשנות. ריפוי של פצע נרקסיסיטי? אולי
זו פשוט המדיניות הנכונה, לא להיות מקום שני. תהיה הסיבה אשר
תהיה, מעולם לא חשבתי שאני אהיה זה שאגיד לא.

"באמת אין על מה לסלוח." התעקשתי, "לא עשית שום דבר רע, הלב
רוצה מה שהוא רוצה, ובכל מקרה, אמרתי לך, ככל שהיה על מה לסלוח
- סלחתי, באמת..."
"אז מאיפה באה האדישות הזאת עכשיו? למה אתה מתנהג כמו ילד
שצריך לאכול קימצ'י? אמרת שסלחת, אז בוא נשים את העבר בעבר."

"נשים את העבר בעבר? מאיפה את מביאה את הדברים האלו?" כשהיא
עומדת ככה קרוב אני יכול להריח אותה מתעצבנת. ואני חייב
להודות, גם במרחק של שנה, היא מריחה ממש טוב. "יופי, תצחק...
זה רק מראה לי שלא באמת סלחת. או שמההתחלה לא כל כך אהבת כמו
שמיהרת להצהיר... זה אחד מהשניים, כי גם האגו שלך לא אמור
להיות כזה פגיע.

לא יודע למה, גם היום אבל בטח לפני שנה, אני תמיד מגונן על
ההצהרות שלי. היא גם ידעה את זה, אני מניח, וציפתה שאצדיק את
השימוש המופרז שאני עושה במילים. אבל למעשה, עוד משהו שלמדתי
השנה שבאמת לפעמים יש לחסוך במילים. הן באמת נגמרות.

"סלחתי, יקירתי, אבל סליחה זה לא פטור מהשלכות." אני אומר
בדרמטיות מוגזמת, ומוזג את המים לכוסות. האדים לא מפריעים לי
לראות את הקילוף בקיר. המממ, אני חושב לעצמי, אני ממש מזניח את
הבית, שנה שלמה לא צבעתי פה. כשהטלפון מצפצף, אני נזכר בשיחה
האחרונה, שלי ושלה, לפני שנה. לא כמו כל השיחות האחרות, זו
הייתה קצרה והסתיימה בניתוק בלתי דרמטי. היא גם הסתיימה בי,
מכה את הקיר, ליד המפסק. וכשעברתי על הרגע ההוא, קצת מובך
מעצמי, פותח וסוגר את היד כאילו עכשיו חבטתי בבטון, ולא לפני
שנה - כן בהחלט, זה היה כואב.

"טוב..." היא נעתרת לצלצול הטלפון שלה, "הודעה ממאור, אם רק
תגיד לי, אני יכולה להגיד לו שאני אצלך... אנחנו אפילו לא
צריכים להחליט מה יהיה מחר..."

"אבל אז את מחליטה בשבילו." אני נושק לה על המצח, במחווה לא
מתחייבת, אני מניח, ונותן לה את הספל שלה. לפני שנה, כשהיא
"רצתה שזה יבוא ממנה", וסיפרה לי שהיא יוצאת עם מישהו שהוא לא
אני, ממש לא אני, מעולם לא חשבתי שתהיה לה כשירות אחרת, תקן
אחר. עוד ידידה.

"אנחנו רק בהתחלה, כמה קשה הוא כבר יכול לקחת את זה?"
"אוי נשמה שלי," אני מושך על פני הבעה מלומדת, רצינית ולוגם
מהקפה..."זה לא משנה, במצב נתון את בחרת מישהו אחר. יכולת
להיות איתו ואז החלטת שאת יכולה בלי... בחורים טובים לא
מחלימים מכך..."

"ואז מה?" היא שואלת, טועמת בעיניים עצומות את הקפה. אלוהים
כמה שהיא יפה.

"ואז", אני מניח את הקפה על השולחן ורוכן כלפיה.
"ואז יש דברים שאי-אפשר לתקן."