מצלתיים כחולים כותבים שמי שלא הולך לאכול, מגיע לו שתפול עליו
לבנה מחודדת. זאת משום שאך ורק אז, הוא יוכל לבשל מבלי להפיל
כוסברה על חברו. אז השכנים יאכלו בוסר וזרעי אבטיחים יכהו
לשחור-בורדו ויתקלפו אז יענים בגרביונים.
משה, היה אז בדיוק לאחר פרידה ממושכת וכואבת מצעיף רחב שאהב,
אך מאס בהרגשת החנק שחש בעת שהיו הולכים למסעדה והצעיף, בכל
פעם שראה אותו מעיף מבט לעבר בגד אחר כמו מחממי אוזניים
ורודים, או אפילו נעליים פתוחות עם סקוץ', היה מוצף מקנאה.
הדבר העיק על משה ששינה את שמו לפינחס רבקה (פינחס, היה שם
המשפחה כמובן) ועבר לגור בהחבא בקופסת דיסקים מפלסטיק שם הרגיש
חסר עקבות. רץ היה בשדות המהדקים, המחוררים פיזזו אחריו וחופשי
היה לנגוס הישר מעצי הגדי ולהירדם בחיק השבע.
למרבה הסעד, יום אחד, הופרה שלוותו כאשר נחלאווי זר פלש
לסירתו, גנב את שלוותו וזלל אותה במלואה.
הדבר הסב למשה עצב רב, שכן עוד שלושה שועלים והייתה מגיעה כבר
לגיל חמש. גיל שבו יכלה להתמסר לו במלואה. שנים פנטז על מימוש
תאוותו להכין ממנה כרוב חבוש עם מכסה בעל תושייה שהייה יכול
להצילו. כך היא אמרה, האישה השבורה שאימצה אותו עוד בעודו שמר.
עתה, משנהיה כבר עכביש מגמגם, היה תעב למכסה כרוב קסום או
לפחות לאיזה עצב דובדבן שיוכל להפליץ מבלי שאף אחד ישים לב.
כך, החליט משה בעזות מפוח, למלא סדר יומו בחיפושים אחר עצב
דובדבן, איתו יוכל להגשים חלומותיו ולחיות לנצח בחיק טלפונים
ניידים.
אתמול, קיבל משה(או בשמו החדש-רבקה) קצה חוט במתנה מאיש עירום
כזחל ומעצבן כזחלילי. לאחר התקף העצבים סוררים, הבין משה שקצה
החוט יוכל להוביל אותו אל רגל כבושה!
אימו הנמוכה, נהגה לספר לו בעודו שמר, שעדרי דובדבנים נוהגים
לשכון בציפורני רגליים כבושות. זאת משום, שלאחר שכבשו אותן הן
נהיות
חסרות מוטיבציה, כנועות הן ודוממות עד שיקבלו עצמאותן בחזרה.
בנתיים  יוכלו עצבי הדובדבן, להתרבות ע"י דפיקת פטיש על אצבע
אחרת שעל ציפורניה שוכן עצב דובדבן ממין אחר.
נלהב ככלבלב שהראו לו מניפה, רץ משה בעקבות קצה החוט, בזמן
שהוא נושך וירוסים בעלי מעטפת שומנית ושר את השיר: "כמו נמלה
פוזלת", מלא ריצפה, הגיע לבסוף אל הרגל הכבושה, אך סכנה!
דגל החילבה המעושן שכבש את הרגל, עומד ליפול. הרגל עומדת
להשתחרר ולקבל עצמאות! איך יוכלו עצבי הדובדבן להתרבות?! כל
חייו עברו לנגד שחלותיו ההפוכות של משה. הוא הרגיש כיצד
תרנגולות עוורות מגרדות את כתפיו וסמיכות סקביאס חופרות בשיער
ישבנו, כאשר, עולמו יחרב עליו, אם לא יעשה דבר ובמהרה.
משה, העכביש המגמגם, החל חיש מהר לעשות חיקויים של וודי אלן!
הדגל נותר רופף ומועד ליפול. בניסיונו השני הרביץ משה
לשעועית!
אך עדיין ללא הועיל. משה ללא ייאוש, רצונו באפו, לקח שיניו
לגבו וקלקל חלב מעוקר 3% מתוצרת זרה! הדגל נד ורופף על
צירו....  אך לפתע, בהברקה של רגע האמת ובאקט של תקוות טוש
ירוק, משה, החל מקלל את העם העיראקי בגזענות מרחפת  ולמרבה
הכלב, החילבה הרגוז כבש מחדש את הרגל! וכנראה שזאת רק בכדי
להחזיר לעצמו את פיטמתו האבודה.
משה, בצהלות של חתול שבלע שביל מפוחיות כרומטיות ובריקודי ערק
רעיל, השיב הוא צבעו חזרה לגמגומו. כעת, עצב הדובדבן כבר בהישג
ידו, כל שנותר לו הוא להציל פטפון וזאת כדי להתגבר על הפטישים,
המשתתפים במנהגי רביית עצבי הדובדבן.
משה, לאחר התלתלים שחפר, לא התכוון לתת לדבר כמו הצלת פטפון
לעצור אותו והחל לטוות את קורי מלפפוניו העייפים. לא ארך הזמן
(כי הוא לא חומר אלסטי) ושני פטפונים שעבדו לפני כן בחומוסיה,
עטו אל קוריו כדי לכרות את הזרעים מהמלפפונים, הרקידו את
הפטישים לעצמותיהם הנמסות ודרכו של משה נפתחה לפניו כמו בעל
בתול. משה ייבב בגבורה, אזר חלציו, מילא אותם בג'אנק פוד וציוד
סקי ונשך שלפוחיות גבס בעודו מטפס על הרגל הכבושה. הוא הבחין
בעצב דובדבן וכהרף עיט, סיפר לו סיפורי צבא ולכד את עצב
הדובדבן בתוך שקד. סוף טוב הכל חוב ומעתה יוכל משה לחיות לנצח
בחיק טלפונים ניידים, כערס בת ימי ממשפחת פשע ולהפליץ עד סוף
ציפורניו.....