רסיסים של שקט כיבו את עיניי.
חיפשתי את הזמן הנכון לומר לך, אך לא ידעתי מתי.
כנראה שלפרידה לעולם לא יהיה רגע מתאים.
כנראה שצריך ללמוד להישאר למעלה, לגעת בפצעים פתוחים.

זהו שקט יחסי.

זה שאני לא בוכה,
לא אומר שלא רע לי.
זה שאני כמו מטומטמת מחכה,
לא אומר שלא קר לי.

זה רק אומר שבדמיון פשוט נפלא לי.
הכל ורוד, הכל רגוע ונורמלי.

שוקעת שוב, נשארת שם לזמן מה.
בתוך זיכרון עמום, מעדיפה את האושר שלי רדומה.
קרוב לוודאי שאתעורר לרעש הבדידות.

תנו לי עוד רגע
לעצום עיניים,
לשוחח עם כאבי ביחידות.

לספור את רגעי השפל בדממה,
לצעוק בשקט
לקוות שאיש לא ישמע.


22.4.05