זה סיפור עצוב מאוד
על שני עיוורים ועוד חתול,
זה סיפור על אהבה ועל הרבה שגיאות,
זה סיפור על גאווה שהובילה לשטויות.

היו-הייתה בחורה, תמימה ומאושרת,
היו-היה בחור, עם השקפת עולם אחרת.
השניים נפגשו,
האהבה ניצתה,
אך כמו בכל סיפור הבחורה נפגעה.

היא לא ידעה מה לעשות,
אז פשוט המשיכה.
הוא סירב לשים לב והמשיך להכאיב לה.
הוא אהב אותה והיא אותו,
אך המרחק משם למציאות היה עצום.
"לפעמים צריך לדעת לוותר." צעקה,
אך הוא לא הרפה: "זאת אהבה גדולה".

והיא שתקה, שתיקה כאובה,
היא לא הכירה דרך אחרת.
אחרי הכל, הם שני עיוורים ועוד חתול
עם כאב כל כך עצום.

עברה שנה ועוד שנתיים,
היא לא יכלה לשכוח.
נדמה היה שהעיוור כבר שכח.
הוא, לא זכר אותה.
היא החליטה לחזור
וגילתה שזכר,
הוא עדיין אהב, אך התכחש לדבר.
הוא השפיל אותה, שבר לה את הלב,
עוד מכה כואבת לחתול ולעיוורת.

אז היא שוב שתקה שתיקה כואבת,
היא הבינה שאין דרך אחרת.
כי אחרי הכל, הם שני עיוורים ועוד חתול
וכאב כל כך עצום.

"זו רק הגאווה." היא צעקה אליו,
"אם רק היית מקשיב ללבך." דבקה בדעתה.
אך העיוור לא ראה שהעיוורת פקחה את עיניה,
עכשיו היא רואה!
ושלו סירבו להיפקח.

הבחורה, שעכשיו כבר רואה,
שילמה את המחיר,
היא התאבדה.

אז העיוור שתק שתיקה כואבת.
זו הייתה דרכה, היא לא ראתה את הדרך האחרת.
עכשיו הוא סתם בחור
עם עוד חתול
וחור בנשמה שאין לו גבול.