מה את עושה? מה לעזאזל את חושבת?
לאן נראה לך שתתקדמי מכאן, לאן תלכי?
את נעצרת, אבל הזמן לא, כל מה שמסביב ממשיך לרוץ, יותר מהר
מתמיד.
מנסה לחשוב, בהיגיון, להבין, להפנים, להחליט מה לעשות.
לאן לפנות,
מה לעשות עם עצמך.
אבל הכל מתבלבל, את משתגעת.
מנסה לחשוב בהיגיון, אבל ההיגיון לא פועל במקרים כאלה, הוא רק
מבלבל יותר, משאיר אותך באין מוצא שכזה.
בעוד בראש, בלב, הרגש יודע בדיוק מה הוא רוצה, אל מי ולאן.
ללב יש כיוון, אבל את מסרבת להקשיב, הרי אסור להישבר, צריך
לרצות, אותם, ויותר גרוע, אותך.
ואת משתגעת, בוכה, צוחקת, מנסה רק לחיות, לשרוד מיום ליום,
מוצאת מקום מפלט ומאבדת אותו, תוך שנייה.
אומרת לעצמך דבר ועושה אחר.
מדברת עם כולם מסבירה מה את רוצה וחושבת אחרת, אחרת לגמרה.
מנסה להסביר לעצמך מה לעזאזל את עושה, למה את עושה את זה.
ושום דבר לא מסתדר, את עדין מנסה לעצור בכל הכוח, מנסה לחשוב,
בשקט, בהיגיון.
אבל הזמן לא נעצר, אין זמן מיותר לבזבז על רגשות ורצונות.
יש משימות, מטלות התחייבויות קודמות. והכל צריך למלא, בזמן
הנכון.
את החיים מבחוץ את מנסה לנהל כמו שצריך אבל איך אפשר שבפנים
הכל מבולגן?
איך אפשר למנוע התפרקות של העולם החיצוני כשהפנימי לא מתפקד.
איך אפשר לעמוד מול אנשים עם חיוך שבור ועיניים ריקות ועדין
לצחוק, עדיין לחפש את המבט האוהב מפעם, מבט שאת יודעת שכבר לא
יחזור, מבט שלא יביא לך אושר, מבט שאחריו לא תבוא אוזן קשבת,
לא תבוא כתף תומכת. מבט שמאהבה הפך לשנאה, בושה, כאב שחרוט כל
כך עמוק בפנים.
שגם עם הזמן שימשיך לעבור, ישאיר את חותמו עמוק יותר משתוכל
לדמיין.
ואותו אדם, אותו כאב, אותו הסבל, יגרמו לך רק להתחרט יותר, רק
להחרב, לחשוב על מה לעזאזל את עושה. ולאן לעזאזל הבאת את עצמך.