זה העולם דפוק, לא את, כך אמרת.
אבל בפנים ידעת, את הכי דפוקה שיש.
ניסית למלא את עצמך באשליות, מדליקה עוד סיגריה, מחכה שמשהו
יידלק אצלך. אבל העיניים כבויות. הלב שותק. הראש משתגע.
הולכת ברחוב מנסה להיות מי שאת לא. מנסה להיות מי שלעולם לא
תהיי. לובשת בגדים של מעצבים מדיזינגוף, אוספת חברים חכמים,
קונה דיסקים של אמנים מהשוליים, קוראת ספרי שירה, חושבת שהם
יעידו משהו על מי שאת. הם לא. את כבר לא יודעת מי את. את לא
מיוחדת כמו שאת עושה את עצמך.
מסתכלת במראה, מחייכת. אבל לא אוהבת את מה שאת רואה. וגם את מה
שלא רואים את לא אוהבת.
העיר הזאת קטנה עלייך את מאמינה. אבל מי את שתחפשי את עצמך
בעיר הגדולה. הולכת לאיבוד. לא מוצאת תשובות במילים שאת כותבת,
כותבת לנשמה.
רוצה לעשות עם עצמך משהו כשתהיי גדולה, אבל לעשות רק מה שאת
אוהבת. חושבת שאת טובה בזה. לרקום חלומות, להגיע לירח. לאהוב.
לאהוב באמת מישהו שיאהב אותך כמו שאת. דפוקה.


יהיה בסדר מחר, כך אמרת.
אבל בפנים ידעת, לא יהיה.
צחקת לעצמך. זה לא מצחיק.
יוצאת לבלות, מחפשת משמעות בעיניים של הסובבים בבר. מחפשת עוד
מישהו שכואב לו כמוך. שמבולבל מהחיים. אולי יחד תמצאו תשובות.
אבל כולם מזויפים. כמוך. לוגמת מהבירה, מחייכת, רוקדת, עושה
עצמך שיכורה. בסוף חוזרת הביתה, פושטת את הבגדים, מורידה את
האיפור, נכנסת למיטה וחושבת אם באמת נהנית או שסתם לא רצית
להיות לבד.
בתוך ים הזיוף את הולכת לאיבוד עוד יותר. לא מוצאת שום דבר
שהוא אמיתי.
המשחק הזה קצת נמאס עלייך אז את לוקחת הפסקה, נכנסת לדיכאון.
לא יוצאת, זה כל כך מגניב לכתוב על הכאב, לעשן בשרשרת, לשמוע
בוב דילן, לא לענות לטלפונים, את עצובה. עוברת עליך תקופה.
הנה משהו אמיתי, את עצובה. מה תעשי עם זה עכשיו, אה? אין לך
תשובה.

תהיי חזקה, כך אמרת.
בפנים ידעת, עוד תצאי מזה. תלמדי מזה, תמצאי את עצמך.
תני לכאב לשטוף אותך, הוא מנקה, מטהר את הטינופת שהצטברה.
את מפחדת, מפחדת כל כך. אבל ממשיכה. מחפשת עמוק, בתהומות הכי
האפלים של הנפש.
איפה שהכי צובט, איפה שהפצע מדמם.
מנגבת דמעות, מכינה קפה, 2 כפיות סוכר להמתיק את הכאב.
אין כמו כאב מתוק, כזה שעושה לך רעידות, גורם לך לחשוב.
לחשוב על החיים ולאן את הולכת.
גורם לך לחשוב, את בכלל רוצה לחיות? יש לך תשובה. את רוצה.

זה העולם דפוק, לא את , כך אמרת.
אבל בפנים ידעת, את הכי דפוקה שיש. וזה בסדר.