נו שוין. נדמה שלאחרונה הם נמצאים בכל מקום. מאיפה יצאו,
הקיצונים האלו? מהיכן צצו, כך, בוקר אחד? הופיעו לפתע על גבי
המדשאות. בבתי הקפה, בתוכניות האירוח ובחדרי המדרגות.
אין כוונתי לכך שלא היו כאלו בעבר. כלומר, היו, וודאי שהיו.
מאז ומתמיד. ואם תשאלו אותי - גם לתמיד יישארו. אבל למכה הזו,
אם ישאלוני, למכה הזו אין מרפא.  

הנה, לדוגמה, מקרה אחד שהתרחש לאחרונה.

קמתי משנתי בשעת ערב לקול צעקות איומות. היה זה יום ד'. כאמור,
שעת ערב. כאמור, יום ד'.
זינקתי אז מהמיטה, אחוז בהלה, שט בכפכפי העץ בעקבות שאון
ההמולה, פניי לחלון הקטן בחדר המקלחת.
אלו בטח הקיצונים, חשבתי. הקיצונים המנוולים. הם, הקיצונים,
אין להם אלוהים. לא אלוקים ולא מוסר, לא תכלית ולא מהות. כל
רצונם - מהומה. פרובוקציה. משיכת תשומת-לב מהסובב אותם.
היכן העששית הדפוקה. היכן המקל, לכל הרוחות? כופפתי הידית
ודחפתי עצמי הלאה. נעול.

'מי שם?'
'סימה, זו את?' שחררתי שאלתי לקיר העץ הצהבהב-מתקלף.
הלא מי עוד יכול להיות, תמהתי. אם לא סימה, הוספתי לחשוב - רק
אנוכי.
ומאחר שעומד אני למול דלת העץ. מאחר וכף ידי לחוצה כלפיי ידית
מתכת כסופה, הרי, מטבע הדברים, מכורח הנסיבות, ניתן להיווכח כי
מצידה השני של הדלת ישובה סימה על גבי אסלת הפורצלן, או אולי-
עומדת היא עטופה במגבת, שיערה העלוב-משהו מדיף ריח קמומיל.
כך או אחרת, זוהי סימה אשר בחדר השירותים.

'סימה, את שם?'
אין תשובה.

עשו להם הרגל, החוליגנים. תחת חלוני עומדים הם, בידיהם שלטים
מונפים, כרזות נתלות על עמודי הרחוב ורעש מחריש אוזניים בוקע
מרמקולי ענק. 'לא ניתן!' קוראים הם בצעקות קצובות. 'די
לקיבוץ!' צורחים המשולהבים (מסיבה שאינה ברורה לי) ומרקדים בצל
עצי הפיקוס כאחוזי תזזית.
'כיום', אמרתי לסימה בעבר, עם רמיזה, דווקא, לעתיד - אין זה די
לנקוט עמדה. הקיצונים, בדומה לקודמיהם ולקודמי קודמיהם,
מתמכרים למשב הרוח. זהו כוחה של אותה רוח, השובה אותם
בחיבוק-דוב אבהי ומחמם. והם, ככלב ההולך אחר אפו, מתנחמים
במרוץ כפייתי אחר הטלטלה העזה שתחושת המאבק המשותף מזרימה
בדמם.
'כן'. השיבה סימה. ובהתה, כהרגלה, בשטיח האדום המונח מתחת
לרגליה הרזות.

דמויות מעונבות ריצדו בטלביזיה בחום-ובצהוב. המרתי את ערוץ
הכנסת בערוץ אחר ומיד בקעו מהמרקע רעשיהם הרמים של תשדירי
השירות. נו שוין.
הסטתי מבטי לדלת הכניסה, חשבתי אולי אשוב לבדוק האם התפזרה לה
ההמולה.
קמתי מכיסאי לאט. עקצוץ טורדני טיפס כתמיד במעלה רגלי השמאלית,
ומשהגיע למחוזו - הירך הארורה, מיקם עצמו כטפיל מיומן בצד הגוף
וחיכה לתנועה נמהרת מצידי.
צעדתי אז, פסע פסע, לעבר דלת הכניסה. במבט בטוח, סרקו עיניי את
החצר דרך האשנב הצר. אין נפש חיה.
ואז, כמתוך עולם אחר, צץ בפניי לפתע אחד הקיצונים, לבוש
סמרטוטים, חתיכות מתכת משוננות נעוצות באוזניו, בשפתיו, באפו.
נראה היה כי בשורה בפיו. אך אני, שאת בשורות הקיצונים המתחלפות
סופג לעורי מזה עשרות שנים, לא התעכבתי לקבל בברכה את משנתו
חסרת הטעם של הפושטק.
בהינף זרוע, פתחתי הדלת וקידמתי את פניו, תרתי משמע, בחבטת
מקל-עץ אדירה. מיד, מבלי שהייה מיותרת, שלפתי ממכנסיי הדהויות
את חגורת העור, תוצרת אוסטריה, והצלפתי בצווארו מספר מכות
הגונות, שמא לא יטעה לחשוב כי יוכל לגבור עליי.
הקיצון לא נותר חייב, עוד בטרם דחפתיו לעבר המדרגות, הזעיק
בן-הבליעל כמה מעמיתיו, ואלו - החלו מקפצים במדרגות בדרכם
אליי.

'לא תגברו עליי!' שאגתי. 'לא תנצחוני בביתי'.
שלחתי היד לירך הארורה. אקדח הברטה נשלף ללא קושי ונדרך בין
רגע למשימתו.
הארורים ספגו את קליעי העופרת בזה אחר זה. צפיתי בהם כשצנחו
מטה, מתגלגלים לאורך המעקה, מדממים את תבוסתם בצעקות שבר.

בסיפוק רב ובתחושה חד-פעמית של מנצח, סגרתי הדלת אחריי.
'בואי, סימה'. אמרתי לה.
'הולכים'.