מי את בכלל?!
צרחתי על עצמי אתמול בלילה,
כשבכיתי דם,
שאני והרחמים העצמיים שלי
החזקנו ידיים,
ונהינו מאוחדים כאחד!

לפחות משהו מחזיק לי יד,
חזק, חזק ולא מרפה,
הוא היחיד שכאן בינתיים...
אז מה? לא אאחוז בו?
אאחוז, אאחוז ובכל כוחי,

אני אשכב ואבכה
עד אור הבוקר,
עד שהשמש תזכיר לי
ששוב התחיל יום סתמי,
טיפשי, מכוער, שייגמר
לאט, לאט כמוני!

נו אתם רואים איזה יופי?
איך הרחמים העצמיים שלי
איתי תמיד!
לא עוזב לשנייה,
כבר התחלתי תאהב בו!

זה די נוח להיות ילדה עצובה
שדבוק לה חיוך ענקי
על הפרצוף!
בודדה, עייפה וחלשה.

אולי תראו בי שוני?
אולי תהיו כאן לצידי?
זה נשמע רחוק מדיי,
לא מבקשת המון,
לא חוצפנית בדרך כלל!
אולי תתקרבו?

אני מבטיחה לעזוב בשבילכם
את הרחמים שלי,
אומנם הוא איתי תמיד!

אז אם אנחנו שניים...
למה אני תמיד לבד?
לעזאזל!