כמו בגלגולי הנוכחי, פגשתי בו לראשונה בגיל 9, בפנימייה בטיבט.
מבנה גופו ילדותי, עורו שחום, גופו גדול, רמז למראהו בבגרותו.
כל חיבור שהיה בננו אי-פעם, התבסס על חברות פשוטה, שיחה קולחת,
פתיחות משוחררת. לאט נטמענו לתוך שיגרה ממכרת. נינוחות ואהבת
היקום היו מנת-חלקנו באופן קבוע. לעיתים רחוקות דיברנו על
הצפוי לנו בגיל בגרות. כולנו ידענו שיבוא יום בו נחשף לסודות,
יום בו נוכל להבין את מקומנו בתוך מערכת מורכבת של חיים. את
התהליך מסתבר, היינו צריכים לעבור לבד. שלום אמרתי לו, באותו
בוקר קייצי בו פגשתיו לראשונה, שמי מססאלה. "שלום", ענה, "אני
צ'אי".

מדובר בפנימייה הראשונה שהמין האנושי השכיל לייסד. טיבטים
קדמונים השכילו להבין כיצד יש להנחיל ערכים. מערכת חינוך שלמה
כללה ערכי-יסוד של התרבות הטיבטית: חברה, משפחה, מוסר, אמונה,
המשכיות. לא כולם עוברים את סף הקבלה. צריך להיוולד עם יכולת
בסיסית להתגבר על יצרים גשמיים, לראות אופק הטמון בריסון עצמי
לצורך למידה אמתית. יחידים בחברה צריכים ללמוד לקבל מהזולת
ומן הסתם ללמוד איך נותנים בחזרה ליקום כפי שמקבלים, ללא
תנאים.

צרכים גשמיים של תלמידי הפנימייה נבחנו באופן קפדני על ידי
צוות המייסדים. קל מאוד לקום לאור ראשון, ארוחת בוקר- חלב
שמבושל משך לילה שלם מאורז מלא, פרי עסיסי וקצת לחם משלימים את
המלאכה. סדר-יומנו כולל קודם תרגילים שמטרתם להבין את יכולותיו
של גוף האדם. תרגילי נשימה ותנועה, מה שמוכר בשפה המודרנית
כמדיטציה. בהמשך, קצת לפני ארוחת צהרים, מבצעים התלמידים
תרגילים שנועדו לפתח את תאי המוח. ידע, מונחל בפשטות, כיף
ונינוחות: טבע, זאולוגייה, אסטרונומיה, חוקיות החיים, מוסר.
לאחר ארוחת צהרים הכוללת שלל ירקות, קטניות ומיני פחמימות,
מעסיקים עצמם החניכים בפעולות חברה וספורט. ארוחת הערב כוללת
שוב חלב אורז, פירות ולחם תירס.

מי שנישאר מרגיש מאושר. 10 שנים ואנחנו עדיין כאן. אחוזי
הנשירה קטנים אך עקביים לכל מי שלא יכול להכיל את פשטות החיים
במסדר הקטן שלנו. עם השנים מתפתחים חילוקי-דעות ביני לבין צ'אי
בנוגע לאופי המסדר, למרות שכל פעם שאני מישיר מבט לעיניו
הפשטות, אך נחושות, אני מרגיש מאושר. מבנה פשוט של תפיסת עולם
נפרש לאט מולנו. נשמה בריאה לא תפגע בטבע בשום מחיר ("אהימסה",
בתרבות הבודהיסטית). הוא רוצה להישאר, טובים לו החיים כמו שהם.
הוא מבין שעם הזמן נשמתו תעבור לגוף אחר. הוא יוכל אם ירצה
להמשיך בדיוק מהמקום בו הפסיק, בגלגולו הקודם.

הוא מדבר על הצלת העולם ורואה עצמו כשומר ומשגיח של החיים על
כדור הארץ. אני מרגיש חופשי להביע דעה בנוגע לשמרנות המסדר.
"אתה לא מוכן לקחת שום סיכון", אני מתריס כלפיו. "מאות אלפי
נשמות תועות יש בעלום, למה שלא תחלוק איתן את שפתך, מנהגיך,
מאווייך? צא להרפתקאות בעולם, אל תחשוש סמוך על אלוהיך".
"אלוהים?" הוא שואל אותי. בגיל 20 אנו מוכנים לטכס קבלת השמות
החדשים שלנו, אותם הרווחנו ביושר משך 11 שנה. המסדר מצומצם
כעת, אנו מתרגשים לקראת המועד המתקרב.

אנו רוחצים יחד בנהר ביום הטכס. לא הפסקנו לדבר ולחלוק ימים
מאושרים מאז הגעתינו הנה. אנו עולים במעלה הגבעה כדי לשמוע את
השמות החדשים שלנו, בדרך אני מעלה במוחי אפשרויות למפגשים עם
נשמות אחרות בעולם, כאלה שלא באות מבני העם הטיבטי. "אולי
אכתוב ספרים אני חושב לעצמי, כדי להסביר את מה שלמדנו כאן גם
לבני עמים אחרים. צ'אי בטח לא יסכים איתי, אז אפילו לא אספר
לו". אני חווה איתו יחד את הטיפוס במעלה הגבעה, ביודעי שמעתה
והלאה חיינו ישתנו. המסדר כבר מוכן ומחכה לנו.

"נפש הרפתקנית", צועקים לי מלמעלה את שמי החדש. "מה אם צ'אי?"
אני שואל. "בודהה." אני שומע מישהו צועק לו.