סיפור על ברנש מעצבן ולא ממש רומנטי ועל יחסיו ההפכפכים עם
חברתו נוגה. קריאה מהנה!
כשהלכתי לנגה, היו לי מחשבות רעות בראש והמון חששות, בעיקר
בגלל מה שקרה בשבוע שעבר. למזלי, הדרך לנגה קצרה מאוד, פחות
מסיגריה, אפילו, ולא היה לי זמן להרהר באריכות באותן מחשבות.
נגה ואני רבנו קצת, אני אפילו לא יודע על מה. לא תמיד אני מבין
למה היא מתכוונת, ואחרי שהיא מסבירה זה נעשה עוד פחות ברור. אז
אני מעדיף שלא תסביר ואחר-כך תתגעגע ותרצה לראות אותי שוב.
את הדרך לנגה אני עושה כל פעם דרך רחוב אחר, כדי להכניס מעט
גיוון לחיי המשמימים. כשעברתי ברחוב מזא"ה החשוך, השעה הייתה
קרוב לחצות ולא נראה איש ברחוב. רעש מימין הכביש גרם לי להפנות
את ראשי וחתול שחור ושעיר, עם קולר ירוק, הופיע למולי. הייתה
לי הרגשה שהפעם נגה באמת כועסת על משהו מהותי. בדברים המהותיים
אני הכי פחות מבין אותה. החתול היה ממש שחור. הוא הלך בעצלתיים
והביט בי ללא כל חשש. "אני לא מאמין באמונות תפלות", מלמלתי,
אבל עצם המחשבה מראה לי, בכל פעם מחדש, שאולי אני בכל זאת
מאמין בהן. "אמונות לא נוצרות סתם, כנראה שיש להן איזשהו בסיס
ולו הרעוע ביותר",חשבתי לעצמי.
החתול נעמד מולי במסלול הליכתי והתחיל ליילל. אוף, כמה שהוא
היה שחור. "בוא נגיד שלא ראיתי אותך. תתחפף ונסגור עניין",
אמרתי לו , אבל הוא היה מניאק, וכשניסיתי לעבור לפניו, הוא
התקדם, נעמד שוב מולי והחליט ליילל שנית. קצת התעצבנתי, מה שלא
קורה לי בדרך כלל. כופפתי את ברכי וקרבתי את פני אליו. החתול
נעץ בי את מבטו הסתום. בקול מאיים לחשתי לו: "תגיד לי, שונרא,
מה עובר לך בראש? אתה רוצה לדפוק לי את הפגישה עם נגה?" אחרי
שהוא בחר בזכות השתיקה, בחרתי אני להשליך אותו לשיחי ההרדוף
הגדולים שבצד הרחוב. ואז קרה דבר מוזר: אוזני כבר התכוננו
לשמוע את קול המגע הראשוני שלו עם ענפי ההרדוף ולאחריו את
החבטה העמומה, שתישמע בעת שיפגע גופו בקרקע ואת רחש כפות רגליו
הזריזות, החומקות מהמקום - אבל הצפייה התחלפה בהפתעה: שונרא
לא השמיע כל צליל, כאילו נחת על כרית ענקית של נוצות רכות.
הסתכלתי שוב בשיחים ולא ראיתי דבר. בראשי ניסיתי לשחזר את רגע
השלכתו ואת עיני העוקבות אחרי מעופו - והכל נראה לי תקין כל
כך( אם מתעלמים מעצם הפעולה הזדונית). אך החתול פשוט נעלם
בחושך.
המשכתי, מהורהר, בדרכי אל נגה, כשמדי פעם אני מפנה את מבטי
לאחור בתקווה לראות את צלליתו, אך לשווא. נגה פתחה לי את הדלת
כשרק מגבת לגופה. התנשקנו במסדרון. התגברתי על תשוקתי להפיל את
המגבת בשלב הזה. אני לא רוצה להיראות כאילו באתי רק בשביל "זה"
ומעדיף לקבל, משועשע, את הטקס המופרך של "נגה המתלבשת", אחרי
המקלחת. אני נותן לה את כל הזמן הראוי, שלא תחסיר אף פרט, בזמן
שאני משחק עם הצב שלה, שנע בעצלתיים באקווריום שבפינה. קצת
משעמם לשחק עם צב. הוא קר, קשה ואדיש, אבל נגה מתלבשת לאט. אז
אני הופך אותו על גבו וצופה בסקרנות מדעית בניסיונותיו
להתהפך,
כשהוא מניע בחוסר-אונים את רגליו. אסור שנגה תראה את זה. פעם
היא ממש התעצבנה, כשראתה אותו כך לאחר שעשועי. זה משונה, כי
נגה דווקא אוהבת לשכב על הגב ולעשות תנועות כאלה ברגליים.
כששמעתי את צעדיה מאחורי, הפכתי את הצב, "ג'ורג'", אני חושב
שקוראים לו, אבל הוא לא עונה גם לשמות אחרים, ככה שזה לא ממש
משנה. "ג'ורג' נראה לי רעב", אמרתי לה. "הוא ישן", היא אמרה.
"אז אולי שיישן על הגב", הצעתי ושלחתי את ידי באיטיות להפוך
אותו. "שלא תעיז", לחשה, ובכך נראה לי שניקיתי את עצמי מהחשד
שהפכתי אותו כשהיא התלבשה.
נגה מתייחסת אל ג'ורג' בחרדת-קודש. היא אפילו סירבה, כשביקשתי
בפורים לצבוע את גבו בצבעים ססגוניים. "אתה פוגע בטבעיות שלו."
צעקה, ולהפתעתי נראה שג'ורג' הנהן בהזדהות עם דבריה. ומה, לשים
אותו בתוך האקווריום המכוער הזה, עשרה סנטימטר מהטייפ הגדול
שלה, שמשמיע נירוונה בפול-ווליום, זה כן חלק מהטבעיות שלו?
ניסיתי אז להעלות סוגייה פילוסופית ואמרתי שהצב לא יידע שצבעתי
אותו, כי אין ביכולתו לראות את גבו ולכן לא ירגיש כלל שהוא
מאבד מהטבעיות שלו. אבל נגה לא שיתפה פעולה ורק אמרה: "אתה לא
אוהב אותי. כל הזמן מדבר על דברים אחרים, במקום לדבר עלינו".
מה יש לדבר עלינו? חשבתי, וג'ורג' שתק. מאוחר יותר, באותו
ערב-פורים, הלכנו למסיבה והשתכרתי. תמיד כשמשעמם לי אני משתכר
במסיבות, בתקווה ליהנות יותר כשאני מסטול. אחרי שהקאתי לה על
הרגל, נגה הלכה ואני נשארתי לבד. למחרת יישבנו את המחלוקות
בינינו, אבל הבנתי שהחלום לצבוע את ג'ורג' ייאלץ להידחות,
לפחות עד לפורים הבא.
כשנגה גומרת להתלבש, מתחילה העבודה שלי - ואני מפשיט אותה עד
שהיא מגיעה בחזרה ל'מצב המגבת' ואפילו לפחות מכך. מעולם לא
אמרתי לה, שכל העסק הזה, שבו היא מתלבשת ומייד אחר-כך אני
מפשיט אותה, נראה קצת טיפשי בעיני, אבל קשה להבין ראש של
אישה. אומרים שבנות אוהבות להתלבש. כשהיא נשארה בתחתונים ואני
עוד הייתי לבוש, התנשקנו בעמידה ליד האקווריום. תמיד כשאנחנו
מתנשקים, עוברות לי מחשבות בראש; מחשבות שלא קשורות לנגה או
למין. סתם מחשבות. יש זמן שצריך להעביר, אז אני מעביר אותו
במחשבות. הרהרתי בג'ורג' ובשם הסתמי שלו. כל כך מעט השראה יש
לנגה הזאת, חשבתי. אפילו יצחק, המורה היבשושי שלי לספרות, היה
יכול לחשוב על שם יותר מלבב. תוך כדי התנשקות, בזמן שחשבתי על
ג'ורג' בסט, הכדורגלן האנגלי המפורסם, שלחתי יד לאחור והרגשתי
את השריון הקשה והקר של הצב ורגע קצר אחר-כך שמעתי צעקה. זה לא
היה קולו של ג'ורג': "תגיד לי, אתה חושב שזה מצחיק לשים לי
אותו ככה, בתחת, בתוך התחתונים?" נגה, ביקשת כנות במערכת
היחסים שלנו, חשבתי, ורציתי לענות לה, "אותי זה מצחיק", אבל
אמרתי: "לא הכל צריך להיות מצחיק בחיים". נגה התרחקה והסתכלה
בי. היא בטח רצתה להגיד משהו חשוב - אך לא ידעה מה. היא
משוכנעת שהמבט שלה רב-משמעות, אבל הוא לא. בכל זאת, אולי עדיף
שתמשיך להסתכל מאשר לדבר. ג'ורג' הוחזר בעל-כורחו אל האקווריום
הקר. "מה יש? גם לו מגיע ליהנות, לפעמים", נפלט לי.
"אתה חושב שמערכת יחסים זה משחק?" שאלה נגה ברצינות תהומית.
אני לא יכול עם הרצינות הזאת שלה. מה קרה? שני אנשים רוצים
ליהנות קצת ביחד. למה להיות כבדים כל הזמן.
ואז, אני לא יודע מה קרה לי, לרוב אני מצליח להפריד בין
המחשבות שלי לבין מה שאני אומר- אבל פתאום זה התחלק לי ובקול
בוטח אמרתי: "אני לא חושב שזה משחק. ממשחקים אני נהנה". פניה
של נגה האדימו. ואחרי שניסיתי להחמיא לה ואמרתי: "דווקא יפה לך
אדום", היא נתנה לי סטירה. כל פעם זה מדהים אותי מחדש, איך
בנות לא יודעות לתת סטירות. אפילו את האפטר-שייב אחרי הגילוח
אני שם בעוצמה רבה יותר.
לא באמת כואב", אמרתי לה. "רוצה לנסות עוד פעם? לפחות שיהיה לך
ניסיון, בשביל הבחור הבא",
אבל נגה העדיפה לבכות.
בקטעים האלה אני ממש לא יודע מה לעשות. אז הלכתי, ולא לפני
שהפכתי את ג'ורג' על גבו.
כשעברתי במזא"ה בדרכי הביתה, חשבתי על מה שקרה. אולי אני באמת
אתגעגע קצת לג'ורג'. באמצע הכביש ראיתי כתם כהה. כשהתקרבתי,
ראיתי שזה השונרא עם הקולר הירוק. הוא היה מת. מישהו דרס אותו.
יש אנשים שעושים דברים ממש רעים, חשבתי, אפילו אם הם לא
מתכוונים לזה.
שבוע לאחר שנפרדתי מנגה, מצאתי בתיבת הדואר שלי מכתב ממנה. כתב
ידה על המעטפה הזכיר לי את קיומה ואף גרם לי געגועים קלים.
נגה, לזכותה ייאמר, ידעה לתת לי כר נרחב לשעשועיי, ואם לא
הגזמתי יותר מדי, היא קיבלה בהכנעה את מעשיי והתנהגותי, שלא
תמיד התיישבו עם עקרונות הזוגיות והרומנטיקה. עם נגה הרגשתי
חופשי ומשוחרר וחיבבתי אותה בזכות תכונה זו, שנבעה כנראה
מחוסר-אונים ומרצון חזק להיות בקשר זוגי. אבל כטיפוס ריאליסט,
התעניינתי יותר בפני הדברים ולא בסיבות ובמניעים הנסתרים
שמתחת.
כשטיפסתי במדרגות, בדרכי אל דירתי שבקומה השלישית, מיששתי את
המעטפה וניסיתי לשער מה כתבה בפנים. אולי זה מכתב-נאצה, חשבתי,
ואף מצאתי קסם ברעיון הזה, אשר עשוי להוביל לדו-קרב חריף,
שיתחיל מחילופי מכתבים ארסיים ויימשך בהטרדות טלפוניות בשעות
הלילה המאוחרות, תוך שימוש בתחבולות זדוניות, שיגרמו לה בסוף
צער רב על שפתחה בכלל במלחמה.
אולי היא שלחה לי צ'ק? במשך שלושת החודשים שהיינו ביחד, הוצאתי
סכומי כסף רבים על סיפוק תענוגותיה והאבסתה. אמנם לא לקחתי
אותה לחופשה באיים הקאריביים ולא רכשתי לה בגדים יקרים בחנויות
האופנה, אבל גם המבורגרים ב"מקדולנד'ס" והזמנת סרטי דרמה
מייגעים ב"הום-סינמה" עולים כסף, שלא לדבר על כמויות הטישו
שהשחיתה, כשהייתי גורם לה לבכות.
נגה באה ממשפחה מבוססת. לא יזיק לה לתרום לי איזה צ'ק. אביה
עורך-דין ואמה אמנית, או חושבת שהיא אמנית. רק במשפחה מבוססת
יכולה אישה חסרת-כשרון וחוש אסתטי כאמה לעסוק באמנות. אני נזכר
בביקורי היחיד בבית הוריה, ביקור שבו הצלחתי להכעיס את אמה
ואביה ואף לסכסך ביניהם. מאוחר יותר באותו ערב, נסעו הוריה
לאיזה סרט מטופש. לאחר שנסעו, הציעה נגה שאעזור לה לסדר את
הבית, שפרעות ארוחת-הערב, שלהן הייתי שותף, השאירו אותו מלוכלך
ומבולגן. בלית-ברירה נעניתי להצעתה והשלכתי את כל מה שנראה לי
כפסולת לפח-האשפה. כשהבית נראה נקי ומצוחצח, כתבה נגה להוריה
מכתב-התנצלות על אירועי הערב, מכתב שאת תוכנו לא קראתי אף
שהייתי חתום בקצהו. היא הניחה אותו על השולחן במטבח והסתלקנו
מהמקום.
למחרת שאלה אותי נגה בהיסוס, אם ראיתי במקרה את יצירות האמנות
של אימה. לא ידעתי על מה היא מדברת וחשבתי שברצונה להרשים
אותי.
"לא זכיתי לראות את יצירותיה הנפלאות של אימא שלך", אמרתי לה
בקול, שאולי נימה צינית התגנבה אליו. נגה שתקה רגע ואחר אמרה:
"אימא שלי אומרת, שאתמול, כשהם חזרו מהסרט, נעלמו לה כמה
יצירות".
"איפה היא שמה את הציורים האלה?", שאלתי, מבקש להראות
התעניינות.
"זה לא ציורים. אימא שלי מפסלת בצמר", אמרה.
נזכרתי בגושי הצמר המגעילים, שהיו מודבקים על קרטון, ועליהם
מרוח צבע זהב מנוקד בפולי-קפה שננעצו בתוכו. בצעד, שאז נראה לי
הרואי, לקחתי שני מקלות ארוכים, שיפדתי עליהם את אחד מגושי
הצמר וגררתי את העיסה לפח-האשפה שבחוץ, תוך שאני מסב את מבטי
הרחק מהזוועה.
"אין לי מושג על מה את מדברת", שיקרתי. וכשנזכרתי בפניו
הגרוטסקיים של אביה, שאלתי: "אולי הכלב אכל אותם?". נגה, שלא
הבינה את כוונתי, השיבה: "אין לנו כלב בכלל".
התיישבתי במטבח דירתי והנחתי את המכתב על השולחן. למרות
הסקרנות, החלטתי לנסות ולחשוב על אפשרויות נוספות, הגלומות
במעטפה הסגורה. רעיון לא-נעים חלחל לתודעתי. אולי בזעמה שיתפה
נגה את אביה בנסיבות הפרידה - והוא, שבטח לא נמנה עם מעריצי
הגדולים, עוד עלול לשתף אתה פעולה בקנוניה משפטית מפוקפקת, שבה
יאשימו אותי בגרימת עגמת-נפש, התעללות בבעלי-חיים ( ג'ורג',
הצב המסכן שלה) והשחתת יצירות-אמנות. תחושת אי-הנוחות שהתלוותה
למחשבה הזאת, הביאה אותי למהר ולפתוח את המעטפה.
על נייר צהוב כתבה נגה: "מכיוון שקשה לי לבטא את עצמי במילים",
ואיך קל לך לבטא את עצמך? חשבתי - "כתבתי לך קטע מתוך שיר של
שארל בודליר, שבטח יסביר טוב יותר את מה שאני מרגישה עכשיו".
רפרפתי על-פני המשפטים הקצרים, בתקווה למצוא משפט בהיר, או
לפחות צמד-מילים מובן. כשראיתי שאפסו הסיכויים לכך, שלחתי את
מבטי אל סופו של המכתב, שם כתבה נגה משפט שלם פרי- מחשבתה:
"עכשיו, כשיותר ברור לך מה אני מרגישה, אולי כדאי שנדבר, אז אם
אתה רוצה... נגה".
ערמומית. שימוש בטריק נאלח כמו ציטוט מתוך שיר, מראה על תבונה
שלא הכרתי אצלה. אני לא אתן לקשר שלנו להסתיים בתבוסה מוחצת
כזאת. המשוררים האלה עושים את הלא-מובן למובן עוד פחות - וגם
רוצים להתפרנס מזה. שילך לעבוד, השארל הזה.
מבלי להשתהות הרבה, התלבשתי יפה והלכתי לביתה של נגה. בדרך
הסתכלתי לצדי הכביש, אל חצרות הבתים, בתקווה להיתקל במשהו
מעניין ואולי אפילו משעשע. אני רוצה לשכב אתה היום, ידעתי.
גינה ססגונית מתחת לבית חדש ויפה, משכה את תשומת-ליבי וחשבתי
שצרור פרחים יכול לקדם את האינטרסים המיניים שלי.
נכנסתי לחצר הבית ולאחר מבט חטוף לצדדים התקרבתי לגינה. היו שם
המון פרחים. החלטתי לא לקטוף את האדומים. אדום זה רומנטי מדי.
אולי השארל הזה דיבר שם, בשיר, על איזו חתונה? מי יודע? עדיף
שלא לקחת סיכון. כשניגשתי אל הפרחים הצהובים, ראיתי שכלב קטן
מתקרב אלי. כלבים הם כמו פוליטיקאים: ככל שהם יותר קטנים הם
עושים יותר רעש. הממזר התחיל לנבוח בקול גבוה. לא רציתי שהוא
יפריע למנוחת השכנים, אז נתתי לו בעיטה בצלעות. לאחר יללות
אחדות, שלא עשו עליי כל רושם, הוא הסתלק מהמקום. קטפתי כמה
פרחים שאני לא יודע איך קוראים להם - בטח לא ורדים, כי לא היו
להם קוצים - והמשכתי בדרכי אל נגה.
כשנגה פתחה לי את דלת ביתה, הבנתי שדי התגעגעתי אליה. היה כיף
לראות אותה. כנראה שאני צריך את נגה במינון נמוך, אבל בכל זאת
צריך. היא חייכה אלי ונדמה לי שהופתעה לראות את זר הפרחים
הצהוב שבידי. בכל התקופה שהיינו יחד הבאתי לה פרחים רק פעם
אחת, ביום-ההולדת שלה, כתחליף למתנה.
לא ידעתי איך להתנהג. האם אני אמור לחבק או לנשק? למה הבודליר
הזה התכוון?
"פרחי הרע?" שאלה וצחקה. לא ידעתי על מה בדיוק היא מדברת, אבל
עשה לי טוב לראות אותה צוחקת. "פרחי הרע", השבתי כמבין והושטתי
לה את הזר.
"הייתי צריך לבעוט באיזה פודל בשביל להשיג לך אותם", אמרתי
בגאווה וקיוויתי שתעריך אותי על כך. "אתה יודע, שמעתי שלאחרונה
מוכרים פרחים כאלה גם בחנויות", השיבה נגה באירוניה, "אבל אז,
במי היית בועט?" הוסיפה. מכיוון שלא הייתה לי תשובה, החלטתי
לחבק אותה. אווירת הפיוס בחדר גרמה לי רצון להרגיש את החזה שלה
נצמד אליי. נגה הרחיקה אותי ממנה עוד לפני שהספקתי למצות את
מלוא הפוטנציאל הגלום במגע עם שדיה. "מה אתה חושב שאתה עושה?",
שאלה בלי כעס והביטה בעיניי.
"התגעגעתי", אמרתי בקול הכי-רומנטי שהצלחתי להפיק, אבל נגה לא
התרשמה.
"לא ידעתי שהמילה הזאת נמצאת בלקסיקון שלך", אמרה ועדיין
חייכה, חיוך שקצת הרגיז אותי פתאום, כאילו היא מנהלת פה את
העניינים בשליטה ובקור-רוח. "אני קצת ממהרת. באת בזמן לא נוח.
אני פשוט צריכה ללכת", אמרה לי כשהלכנו לאורך המסדרון אל החדר
שלה, שנראה מבולגן ומלוכלך. הדבר הפתיע אותי, כי נגה הקפידה
תמיד לסדר ולנקות אותו - ואם במקרה איזה ספר לא היה במקום,
מייד הייתה מתנצלת, "אני מצטערת על הברדק" ומחזירה אותו למקומו
המדויק על מדף הספרים. הפעם נגה לא התנצלה.
" אפשר לבקש ממך טובה קטנה?", שאלה, ותחושה לא טובה התגנבה
ללבי, תחושה שלא מנעה ממני להגיד: "מה שתרצי".
"אני נוסעת מחרתיים לסיני, לשבוע. אתה זוכר את הצב שלי,
ג'ורג'? אולי אתה יכול לקחת אותו אליך, לשבוע, אין לי מי
שיאכיל אותו".
"ג'ורג', בטח. זה שאוהב לישון על הגב", אמרתי, אבל ג'ורג' לא
עניין אותי באותו הרגע. נגה צחקה ואמרה: "תודה. זה ממש עוזר
לי. ואני מרשה לך להשכיב אותו על הגב, מדי פעם"- ובכך, כמובן
פגעה בכוח ההרתעה שלי, שממילא היה מעורער - "ואפילו לצבוע לו
את הגב, אם נורא יתחשק לך".
הסתכלתי בג'ורג', בתקווה לקבל ממנו מבט של הזדהות והוקרה, אך
הצב הפגין שלוות-נפש מרגיזה לנוכח פגישתנו המחודשת ועיניו
הקטנות שלחו מבט ריק אל חלל האקווריום.
"לא נראה לי שהוא מתלהב לראות אותי. אולי תיקחי אותו אתך
לסיני, שלא תרגישי שם בודדה", אמרתי, ונגה, שפתחה את הפה בשביל
להגיד משהו, נראתה כמו דג יפה, אבל פיה נסגר מבלי שאמרה דבר.
"אם את כבר מרשה לו לשכב על הגב, אז לפחות שישתזף קצת"
הוספתי.
נגה קטעה את העיסוק בג'ורג', שפתאום נראה לי כמכנה המשותף
היחיד בינינו ובתחושת אי-נוחות קלה אמרה: "אני לא נוסעת לבד.
אני נוסעת עם מיכאל".
לא הכרתי שום מיכאל וזה לא נשמע לי שם של בעל-חיים או של חברת
נסיעות. חשד עמום, שבחור אחר מנסה לתפוס את מקומי, צץ פתאום
לתודעתי.
"מי זה מיכאל? סבא שלך, או משהו?", ניסיתי, בתקווה לקבל תשובה
מרגיעה או לפחות מידע עסיסי שקיוויתי שאיננו קיים, אך אם אכן
הוא כבר קיים, עדיף שאדע עליו.
מחדר-האמבטיה יצא בחור בהיר וגבוה, שסרק את שערו השחור הארוך
במברשת של נגה ולבש רק מכנסי-ג'ינס הדוקים לגופו, שהיה חטוב
וחלק. הבחור הביט בי מופתע ושתק. הוא היה יפה. ממש יפה.
"זה מיכאל, שאתו אני נוסעת לסיני", אמרה לי נגה והוסיפה, "בזמן
שאתה תשמור לי על ג'ורג'". מיכאל חייך אלי ונד קלות בראשו.
"אתה בטח בועז, שהיה חבר של נגה", שאל-אמר מיכאל, שאפילו מבטא
רוסי לא היה לו. "היה?" נזעקתי בתוכי, אך חייכתי חיוך מעושה
והנהנתי בנימוס. נגה, שצפתה בי משועשעת, הגישה לי את הצב,
שהניתוק מהקרקע גרם לו להכניס את ראשו לתוך השריון, חייכה אלי
ואמרה בקול חלש, "באמת תודה".
הסתלקתי מייד מביתה, מחזיק את ג'ורג' בזנבו, חשבתי על מיכאל
ושמעתי את עצמי צועק ברחוב: "אני חייב להרוג אותו!". סבא אחד,
ששיחק דומינו ליד הקיוסק עם איזה מקומט אחר, שמע את צעקתי,
הצביע על הצב והציע: "אולי תעשה ממנו מרק?", הרעיון נשמע לי
נחמד, אבל אני לא איש של בישולים.
השבוע שבו הייתה נגה בסיני עבר עלי לאט. בהתחלה הפניתי את זעמי
לג'ורג', אבל משראיתי שהוא אדיש למכות שקיבל, כשהדבקתי אותו
על דלת המקרר, ושאפילו את השהות במכונת הכביסה המסתובבת, ביחד
עם בגדי המלוכלכים, הוא קיבל כמו גבר, הנחתי אותו במרפסת
הקטנה, ליד עציצי המריחואנה, ונתתי לו ליהנות מהחיים. מדי פעם
קטפתי לו עלה או שניים ויחד היינו מתענגים על החומר הטרי.
חשבתי הרבה על נגה, באותו השבוע: מאיפה צץ המיכאל הזה פתאום
ומה הוא מוצא בה בכלל? דמיינתי אותם ביחד על החוף בסיני וזה
היה קצת קשה, כי מעולם לא הייתי שם. אפילו כשנגה הציעה לי פעם
לנסוע אתה, סירבתי ואמרתי שאני שונא ים ושאין מה לעשות על
החוף. אבל עכשיו הייתי מוכן להתחלף עם מיכאל ואפילו הצלחתי
לדמיין מה אפשר לעשות שם.
נגה באה לקחת אותו אחרי שבוע. ג'ורג' הצטער להיפרד ממני, אבל
כמו גבר אמיתי הוא הפנים את רגשותיו. בצעד איטי עזב את המרפסת,
מבלי להפנות מבט לאחור וכמו גיבור מערבונים קשוח, לעס עלה בפיו
והישיר מבט אל נגה, שחיכתה לו בתוך החדר ונדמה שבזנבו הקטן
נופף לי לשלום.
נגה אמרה שבאה רק בשביל לקחת את ג'ורג' ונראתה שזופה ועייפה.
רציתי לשאול אותה המון שאלות, אבל היא חייכה ורק אמרה: "בועז,
אני מתה לישון, אז אולי בפעם אחרת?" השניים עזבו את ביתי
והשאירו אותי בודד ומשועמם.
כשהתחלתי להשלים עם הרעיון שנגה ואני כבר לא נהיה ביחד, צלצל
הטלפון. נגה ביקשה להודות לי על הטיפול המסור בצב וסיפרה לי
שהיא קצת מודאגת ממנו, אחרי שאתמול בלילה היא תפסה אותו מריח
דבק-מגע.
היא נשמעה נינוחה וסיפרה לי באריכות על נופי סיני המדהימים. זה
לא עניין אותי במיוחד, אבל היה נעים לשמוע את קולה. שמו של
מיכאל לא הועלה במשך השיחה ובסיומה היא אמרה: "בועז, אתה יודע,
אני קצת מתגעגעת אליך". הדבר בהחלט הפתיע אותי והפתעתי אף גברה
כשהוסיפה: "אולי תבוא איתי לשייט לקפריסין? התכוונתי לנסוע עם
מיכאל. כבר ארגנו הכל, אבל השבוע נפרדנו והוא ביטל את הכרטיס
שלו".
קפריסין, חשבתי. מה כבר יש לעשות על האי המסכן הזה? אבל החלטתי
שאת ההזדמנות הזאת אני לא אפספס ואמרתי בהתפעלות: "וואו,
קפריסין. תמיד חלמתי להגיע לשם. בטח שאני אבוא אתך".
נגה ציידה אותי ברשימת-הוראות ולמחרת נסעתי לנמל, קניתי כרטיס
להפלגה וכמובן שלא שכחתי להגיד למוכר: "חדר 54, במקום זה
שביטל". המוכר עיין בשעמום ברשימותיו ואמר: "בסדר, בסדר. עכשיו
תלך, יא מתרומם, אתה מעצבן אותי". הייתי כל כך נרגש שהמשימה
הוכתרה בהצלחה עד שהסתפקתי בכמה קללות שנשלחו לעברו ועזבתי את
הנמל.
את הימים שנותרו עד ההפלגה העברתי בניסיון למצוא את נגה, אבל
כשהתקשרתי אליה לא הייתה כל תשובה. ערב אחד הלכתי לביתה ומצאתי
אותו חשוך ונעול. התקשרתי להוריה. אביה התנהג בנימוס ואדיבות,
אבל כשזיהה את קולי, לאחר כעשר שניות, הוא אמר: "בועז אם תתקשר
הנה שוב אני אהרוג אותך".
המחשבות על המוות דווקא לא הטרידו אותי במיוחד באותה התקופה,
אולי הגלגול הבא יהיה יותר מלבב, חשבתי בנחת, אבל עם כבר ייגזר
עליי למות, לא הייתי רוצה שפניו נוטפות הריר של השפל הזה יהיו
התמונה האחרונה שאקח אל הקבר.
יום לפני ההפלגה, כשספקותיי וייאושי גברו, חיכתה לי על המזכירה
האלקטרונית הודעה משמחת מנגה: "היי חמוד, אל תשכח. מחר בשבע
בערב ההפלגה. אני אגיע ישר לנמל". ידעתי שאפשר לסמוך עליה. נגה
היא בחורה יציבה ואחראית. ארזתי את חפציי והמתנתי בקוצר-רוח
ליום הגדול.
למחרת הגעתי לנמל בשעת דמדומים, ספינת האהבה המפוארת, שהובטחה
בפרוספקטים, נראתה כמו ספינת-מעפילים רעועה, שהבריטים החליטו
שלא שווה לבזבז עליה פגז. עליתי לסיפונה הקטן וחיפשתי את נגה.
אחד מאנשי צוות הספינה, שראה אותי מסתובב חסר-מנוחה, הוביל
אותי דרך מסדרון ארוך אל קומת תאי השינה. פתאום הרגשתי את
הספינה מיטלטלת ושמעתי את מנועיה רועמים בקול.
הבחור, שראה שמשהו מציק לי, הניח יד על כתפי ואמר: "אל תדאג.
לפי הרשימות כולם עלו. חדר זוגי 54, אמרת?" הנהנתי ונרגעתי.
היא בטח מחכה לי על המיטה הרחבה. מתאים לה למצוא דרך לפצות
אותי על עגמת הנפש שגרמה לי בזמן האחרון. הבחור נטש אותי מול
דלת התא ואני פתחתי אותה באיטיות. מבעד לחריץ הדלת הבחנתי
ברגליה המגרות, מכוסות שמיכה דקה." נגה, נגה, אני כל כך רוצה
אותך עכשיו", חשבתי ושחררתי אנחת רווחה, החלטתי שהגיע הזמן
להוציא את המרצע מן השק ופתחתי את אבזם חגורתי ואת כפתורי
מכנסיי ושלשלתי את אברי הגאה החוצה.
וכך נכנסתי בסערה לתוך החדר הקטן.
על המיטה נמנם מיכאל בשלווה, שהתחלפה בקריאת-תדהמה ברגע שראה
אותי ואת החבילה הנחמדה שנשאתי בידי.
"מה אתה עושה פה?" שאלנו פה-אחד. חרבי הוכנסה מייד לנדנה ואף
הצטמקה למימדי להב אולר קטן.
מיכאל היה הראשון שהבין, ואמר בנימה של צער מהולה בהתפעלות:
"איך עבדה עלינו, השרמוטה".
את הלילה העברתי בנמנום על הסיפון. חשבתי על נגה ועל הקשר
שלנו, שידע תקופות פחות טובות ותקופות יותר רעות, והבנתי שאולי
טוב שהוא נגמר. גשם קל החל לטפטף וטיפות גדולות שטפו את ספסלי
העץ העתיקים שעל הסיפון והפכו את שכבת האבק שעטפה אותם לבוץ
סמיך. הוצאתי סיגריה מהז'קט הרטוב שלי וחיכיתי לשחר שיעלה
ויאיר את השמיים הקודרים. אז אולי אמצא מישהו שיש לו מצית.
להבה בהירה הבהיקה מול פני וקטעה את הרהורי הנוגים.
"רצית אש, לא?" אמר מיכאל שהופיע לצדי ושלף מקטרת ממקטורנו.
הגשם פסק, ישבנו בשתיקה, מעשנים ומשקיפים אל האופק, שהתבהר
ונצבע בצבעים חיוורים.
"חשבתי עליך, יושב לבד על הסיפון ונרטב ולא הצלחתי להירדם",
אמר מיכאל והניח יד חמה על כתפי.
"מה נעשה בקפריסין?", הרהרתי בקול.
"לא יודע, בוא תישן קצת בינתיים" אמר וקירב אותי אליו. הנחתי
את ראשי על ירכיו וניסיתי להירדם.
"אולי תשיר לי שיר לפני השינה?" הצעתי ברגע של פיזור-נפש.
מיכאל ליטף את שערי הלח ואמר: "אני לא יודע לשיר, אבל אני יכול
לצטט לך משהו של משורר שאני מאוד אוהב".
"מי זה?" שאלתי ועיניי נעצמו בשלווה.
"איזה אחד, קוראים לו שארל בודליר", אמר, "קראתי לנגה כמה
משיריו. אבל זאת, אין לה ראש לשירה, לא הבינה מילה ממה שהוא
כתב".
"אולי תצטט לי בפעם אחרת", אמרתי ושקעתי בתנומה עמוקה, כשחיוך
של ניצחון על שפתיי. |