יושבת בפילבוקס מושחר ורק אור הזרקור מאיר את תוכנו.
בחוץ הירח המלא מאיר את השמיים כולם, כאילו הייתה זו שעת
ערביים.
באזניי מתנגנת לה תפילת המואזין בשלל קולות המגיעים מכיוונים
שונים במצרים.
החיילת שאיתי נרדמה, ואני מתאמצת להשאיר את עייני פקוחות,
משתדלת לא להתאפץ כי למרות הכל אני עדיין חוששת שמשהו יכול
לקרות. המואזין פסק וכל רחש נשמע כיאות, עכשיו רק צלילי הרוח
והדגל מתנגנים בקרע.
מדליקה סיגריה כדי לשמור על ערנות, עוזב בדיוק ל-10-15 דקות.
במוחי מתרוצצות להן אלפי מחשבות ועייני נעצמות מפעם לפעם. אני
מתחילה לזרום עם החלום אבל אחרי מספר דקות מתעוררת בבהלה, אסור
להרדם!
חושבת לעצמי כמה עצוב ומתסכל שילדה בגילי לובשת מדים ומחזיקה
בנשק וצריכה להגן על ביטחון התושבים במדינת ישראל.
אנחנו רק ילדים! ילדים להופכים ל-"חיות רעות" מפוחדות
ומטורפות.
למה בגיל 19 אנחנו נשרטים ונדפקים מהמאורעות שאנחנו עוברים,
מאבדים את התמימות לטובת מלחמה באויב ובעיקר בשפיות- מלחמה
שאין לה קץ.
מתי האמירה המפורסמת "כשאתה תהייה גדול אז כבר לא יהיה צבא."
תתממש?! מתי כל אחד מאיתנו לא יפחד על הבן שלו, האח שלו או
החבר הכי טוב שלו?

הרוח מקפיאה את גופי ואיני חשה באצבעות רגליי.
קפוא פה, אלוהים!  שתצא כבר השמש ותחמם אותי מעט, גם ככה אחוש
יותר נוח באור יום.
רוצה כבר לשוב הביתה, לראות את כולם. להרגיש אותם ולתת להם
להרגיש קצת אותי לדעת אם הם הרגישו בחסרוני והתמלאו געגועים
עזים?
בעוד שלושה ימים אני בבית ומצפה לזה בקוצר רוח, שהזמן יעבור,
כי נמאס לספור את הימים!
עוד חצי שעה לערך אור היום יעלה ואני אלך לישון עד השמירה
הבאה.
14-15/01/05 5:30 לפנות בוקר
אי-שם במדבר...