רואה עצמה
מצמידה לחייה אל הסלע הקריר,
שלא מגיב אליה,
בשדה שגם הוא הצטמק עם השנים.
מנסה לספוג את הזכרונות ממנו,
בעודו.

היא השאירה על קליפת הסלע
רסיסי טיפות קטנות ואדומות,
שנשרו מעומק נשמתה החוצה,
דרך שתי עיניה.
הוא לא חש בהן בכלל,
לא אסף אותן אליו.

היא תמיד היתה שלו ובשבילו,
אך הוא מעולם לא,
לעולם לא בשבילה.
היא היום מולו את השאלות שותקת.

עוד מעט שוב ירד הגשם על הסלע
יטשטש עקבותיו הנחלשים,
והיא תמיד תבוא לשם
ותשרוט לה מהאבן
את מגעו, קולו, את החיוך שלו,
שלא אליה.

אולי היא אף תגיע
לשורש שתיקתו הרועמת אליה,
ואולי לפשר הדממה שלו.
את שתיקתה היא כבר מבינה,
יודעת.
נותר לה רק להבין עכשיו את שתיקתו.

היא תחצוב, תשרוט בסלע,
כמו שכבר עושה שנים
בכח המחשבות שלה
ובעיניה,
היא תגיע.
היא יודעת שתגיע.
היא תמצא את התשובה
לשאלה שטורדת את חייה.

עד היום,
אף אחד לא עצר אותה לומר לה:
אל...