[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כבר הרבה זמן חלמתי על אח.
בהתחלה זה היה חלום על אח גדול שחוזר הביתה מהצבא.
אבל כשבאת, זה היה פשוט מושלם,
ואז בשניה נעלמת...



שמש בחוץ, ציפורים מצייצות והחיוך כמו תמיד היה מרוח לי על
הפנים,
זה התחיל כמו כל יום רגיל יום שהסוף שלו ידוע מראש.
ירדתי מקו 34 עם חברתי הטובה אדרת והתחלנו לפסוע לביתי.
כבר בתחילת דרכי נתקלתי בידיעה הנוראה מכל.
שכנה שפסעה ברחוב שאלה אותי את יודעת שרועי מת?
שאלתי איזה רועי??? רועי שלי??
והיא ענתה, עזבי. את בטח לא מכירה.
עם לב כבד אבל מסרב להאמין, המשכתי לפסוע כאילו כלום
ולרגע קט הפנתי את מבטי ללוח המודעות.
מודעה קטנה שהודבקה ברשלנות על סלוטייפ תפסה את עיניי
ושם התבשרתי בנורא ביותר.
רגע של שקט, החלפת מבטים נוקבים עם אדרת ואז
צרחה שחילחלה וחתכה את כל העננים ישר עד אלוהים.
"אלוהים אני כל כך שונאת אותך, אתה מניאק! למה?!"
המשכתי לכיון הבית בצעדים חרישים ובלי מילה,
הדמעות סירבו לצאת.
חשבתי שלא יכול להיות, שאני מדמיינת. עוד שניה הכל יחזור להיות
כמו לפני כמה דקות.
התקדמתי בצעדים פזיזים לכיון ביתי ושניה לפני שנכנסתי לקן
המוגן
ראיתי אותה, היא הייתה עם שקית זבל בידה ובלי דמעה על הלחי,
אבל זה היה אופייני כל כך. היא תמיד הייתה כמו קרח.
שאלתי אותה זה רועי שלי? רועי שלי ושל אמא דבורה, אחותך?
היא לא ענתה, רק הנהנה ושום תו בפניה לא שונה.
צעקתי, איפה אמא דבורה, היא פשוט ענתה: לא פה.
הסתכלתי לכיוון הבית השני שלי,
הדלת פתוחה, החתולים עדין מסתובבים בכניסה כאילו משוועים לפיסת
אוכל,
אבל דבורי לא הייתה שם.
בלב כבד נכנסתי הביתה,
חייגתי ישר לאמא,
אחרי דקות של גרון חנוק וצעקות מהצד השני אם הכל בסדר
צרחתי לא! אלוהים לקח אותו! הוא כבר לא אוהב אותי!
הוא לקח את האח היחיד שלי.
אמא הבינה ישר, רועי שלי לא פה יותר והוא רק בן 10.
הגענו באיחור קל להר המנוחות.
אני שומעת את אמא דבורי מדברת על האח הקטן שלי,
וכמה שהיא תמיד התבלבלה בינינו וקראה לנו רועית כי השמות נורא
דומים,
ואח"כ החולצה הצהובה, זאת שלא הייתה חביבה עלי במיוחד,
מוחזקת בידיה אשר ממששות אותה ומסניפות לתוך הריאות, שהריח לא
יישכח.
חטפתי אותה מידה ולקחתי נשימה עמוקה.
החזקתי כל כך קרוב את החולצה לאף, להבטיח שהריח לא יצא
מריאותיי לעולם.
ושתקתי, הגרון כל כך כאב מהדמעות שהצטברו,
אך הן זלגו לאט-לאט על הלחי,
כאילו ממאנות להאמין בטרגדיה הנוראית שקרתה.
הכניסו אותו לאט-לאט לאדמה
וכיסו אותו בעדינות עם העפר.
עצמתי את עיניי לרגע והתפללתי לאלוהים,
שיגיד לי שאני חולמת ושאני אפקח את העיניים.
רועי שלי יהיה שוב בין ידיי ויצחק את הצחוק שגרם לי לאושר
אין-סופי.
אך לשווא, כשפקחתי את עיניי רק ראיתי את הרב ניגש לאמא דבורה
ומבצעים לה קריעה. כשעמדתי שגם לי יעשה קריעה
הסתכל בי במבט נוקב ואמר: "רק למי שיש קשר דם מותר."
כעסתי והתבוננתי בו בבוז. מה אתה יודע מה זה קשר דם, היה לנו
הרבה יותר מזה.
אך שתקתי, בו-ביום פניתי לרב אחר וביקשתי היתר לשבעת שבעה עם
כל מה שכרוך בכך יחד עם אמא דבורי.
הוא התבונן בי ושתק, לאחר כמה דקות של שקט ודמעות, הסתכל ואמר:
את בטוחה?
עניתי שאין דבר שאני בטוחה בו יותר מכך, זה המעט שנותר לי
לעשות.
הסתכל בשנית ואמר: את ילדה. לפני שלשה ימים מלאו לך 16 שנים,
לא בטוח שזה כדאי.
יישרתי אליו מבט ועמדתי בהחלטיות שאופינית לי, ואמרתי לו: עם
אישור שלך או בלי - אני אעשה זאת.
אם אתה מוכן לעזור לי ולאשר לי, וכך אני ארגיש שלמה יותר,
תודה. אם לא, אז שלום.
שקט שרר ואת המתח רק סכין חדה מאוד יכלה לחתוך,
הסתובבתי והתחלתי לפסוע לכיוון היציאה ואז שמעתי
"עצרי, את כל כך עקשנית ואני מאשר ובעזרת ה` שלא תדעי יותר
צער."
חיוך עצוב עלה על פניי, ועם מבט מלא הערכה ובלי מילים עזבתי את
המקום
ופסעתי לעבר ביתי השני, שעכשיו היה חסר בו הדבר הכי יקר.
ברוב ימי השבעה שימשתי כמעין חיית מחמד לכל המנחמים המבוגרים
שהגיעו ולא הבינו את פשר מעשי במקום.
ואז באחד מימי השבעה הופיעה השאלה שכל כך לא ציפיתי לה
כי מבחינתי הכל היה ברור כל כך,
אחד המנחמים שהיה בוגר באותו "מוסד לעיוורים" הפנה אלי שאלה
ישירה, כמו חץ ללב:
מהיכן את מכירה את רועי הקטן?
התבלבלתי לרגע, היססתי. הרי תמיד השווצתי באח הקטן תכול
העיניים ושיער הזהב שיש לי
וכולם ידעו שיש לי אח קטן ממשפחתי השניה.
כולם נדהמו למשמע השאלה והפנו מבט סקרן ושואל אלי, חוץ מאמא
דבורה שגם לה הכל היה נראה ברור כל כך, ולמרות העובדה שאינה
יכולה להיות אימי הביולוגית, היא הייתה אמא שלי ושל רועי
והיינו משפחה קטנה משלנו.
שתקתי לרגע, ניסתי לעכל את השאלה, חייכתי חיוך מבויש ושאלתי:
יש לך זמן?
הוא ענה ללא היסוס: את כל הזמן שבעולם.
שתקתי עוד כמה דקות ואז בסערת רגשות מדהימה פרצתי בשטף דיבור
והדמעות כאילו היוו חלק מהתפאורה אצלי ואצל הצופים.
"רועי שלי, הייתי בת 8 וחצי, יצאתי החוצה לשחק כמו בכל יום עם
חברי מהשכונה.
לפתע ראיתי מישהו חדש, יושב על כסא גלגלים ולידו פילפינית וכל
מיני משחקים שנראו לי יקרים ומושכים מאוד.
ניגשתי לאותה פילפינית וחוסר הבושה מאנשים שהיה קיים אצלי מאז
ומתמיד שאלתי מי את? מי זה? למה הוא על כסא גלגלים? ובפשטות
נוראית היא אמרה זה. רועי. ולא היו לי יותר שאלות ידעתי בלב
שלי שזה רועי, האח שתמיד יחלתי לו.
התחלתי לבוא יום-יום שעות על גבי שעות לאמא דבורה, שיחקתי עם
רועי, שרתי לו שירים, הייתי מטילת איתו בעגלה וכולם היו
מסתכלים עלינו, כי הגיע ילד נכה לשכונה ולא הבינו לאיפה אני
נעלמתי ולמה אני לא איתם יותר. אני נהניתי מאוד מכל המבטים
והכבוד שהיו רוחשים אלינו, והשווצתי שיש לי אח בלונדיני.
עברנו ימים רבים בדאנקן דונטס בקניון מלחה בירושלים. בלונים
מבריקים, אחרי שהראיה התחילה לקרוס ע"מ לנסות לשפר את הראיה.
למדתי איך מפעילים את המכונה ממנה הוא אכל, איך מקלחים אותו,
ואיך מדברים איתו. רועי לא דיבר, הוא רק צחק ונתן נשיקות
ענקיות.
יום רביעי 21:00 בלילה רועי היה בדרכו לישון, אני ואמא דבורה
מותשות מיום ארוך במיוחד,
ואז ללא התראה מוקדמת הוא אמר: רעות. לא היה מישהו מאושר ממני
בעולם. ידעתי שהוא נתן את האישור לכך שאני אחותו הביולוגית גם
אם לא יצאנו מאותה בטן. רועי לא יכל לדבר. הוא חלה בגיל 10
חודשים בניוון שרירים וכל פעם המחלה לקחה ממנו איבר שימושי
אחר, אך מעולם לא שמעתי אותו מדבר.
אמא דבורה הייתה כל כך מרוגשת.
בעודי ילדה, גמלתי בליבי החלטה שאיתו אני מתחתנת, למרות שלא
הבנתי את פשר הדבר.
אותו בחיים אני לא אעזוב.
וזה בערך איך שאני מכירה את רועי, הסברתי לאותו בחור.
הדממה ששררה בבית לא השאירה מקום לספקות.
חוץ מדמעות, חיבוקים והרבה שירים שרועי אהב ברקע, לא היה
הרבה.
קמתי לחדר של רועי, חיבקתי את הצעצועים שאהב והתחרטתי בלב על
דבר אחד:
שבשנה האחורנה מאז נרצחו מלכי ומיכל, שהיו חברותיי, בפיגוע -
פחדתי להתקרב לרועי והייתי אצלו כמה פעמים בשבוע ולא כל יום
כמו בעבר. מלכי הייתה אחות נוספת שהצטרפה למשפחה ונקטפה שנה
לפני שאלוהים לקח את רועי.
מאז עברו 5 שנים והיום היה אזכרה לכבודו של רועי,
היה מוזר כשכל האנשים הזילו דמעה ועמדו מסביב לקבר לא הזלתי
ולו דמעה,
כאשר כולם פסעו ויצאו מהר המנוחות, נשברתי והתפרקתי לחתיכות.
לא יכלתי להפסיק לשיר לו את השיר שאהב בגרון כואב וחנוק.
רועי שלי, אח יקר
אתה שלמעלה שומר עלי מהרע שפה,
אני לא שכחתי ובחיים לא אשכח.
אני אוהבת אותך הכי בעולם ומתגעגעת לצחוק המתגלגל,
לטיולים כל שני וחמישי בקניון,
לשיער המשי שלך
ולנשיקות המדהימות שלך.
מבטיחה להמשיך לאהוב ולזכור.
אחותך הגדולה והאוהבת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני תמיד חותם
בשם שמתאר את
הסלוגן שהרגע
כתבתי.


(זה שחותם בשם
שמתאר את הסלוגן
שהוא הרגע כתב)


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/11/07 15:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רעות בן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה