באותה שנה שימי התחיל ללמוד במכללה באחווה.  אחיו הגדול גר
בתל-אביב, ואחותו הבינונית עמדה להיתגייס לצבא ההגנה, ולשרת
באיזה תפקידון אפור . הוא עצמו גר עם הוריו במושב, לתקופה
שהוגדרה כ"בינתיים".

אצל ג'ימי התגלתה סוכרת, מה שקיצץ דרסטית את כמות המתוקים שיכל
לאכול, ודודה עדנה, כמו תמיד היתה דודה עדנה, וגרה בשכונה
נהדרת בקריית-אונו. כמו תמיד, היא "הרגישה הכי טוב".  ותהתה
"למה אתם לא מבקרים אותי יותר".

ג'ימי , שתמיד היה מנצח בשש-בש, התחיל להפסיד קצת, וממש לא אהב
את זה. הוא עבד במשרד הבריאות, וחלם להיות דייג ליוויתנים.

מיכל, אישתו של ג'ימי,  המשיכה ללמד באיזה ביה"ס אפור בעיר
בבאר-שבע, שזה אפילו פחות טוב מאיך שזה נישמע.

ליטל,  עשתה מה שהיא עושה תמיד. כלום. כלומר
טלויזיה-מחשב-חברים וחוזר חלילה.

רמי היה שנתיים ליפני כן ההיפי האחרון שנותר ביקום, ונהג לחבוש
כובע בוקרים, ללבוש ביגדי סקסטיז ולנגן בגיטרה. גם הג'וינט לא
היה זר לו.  

המהפך שלו לעבר האורטודוקסיות-הדתית, היה חד ביותר.     האיש
שהמציא את ה"סצנה" הקירייתית (בקיריית חיים), חזר בתשובה וגם
חזר לקריות, אותו אזור משמים ומזוהם הנימצא בצפון הארץ.

 אחיו הגדול המשיך להיות בטלן ("מובטל") ולגור בבית הוריו,
אבל היי, כבר היתה לו יחידת דיור משלו.

נתי ממש התחיל להיות רוק-סטאר בקנ"מ עירוני, אבל אז פיטרו אותו
מעבודה באיזה טלמרקטינג, ולא היה לא גרוש על התחת, וגם לא
מתחתיו או בשום מקום אחר.

"השחרחר", אסטרולוג חובב, אלקטרוניסט, איש-אוסטרליה וג'ינג'י
בפול טיים ג'וב, חזר מאוסטרליה, ניסה לחפש ולמצא את עצמו, ומאז
רוצה לחוות התגלות אלוהית.

יואל תפס ג'וב לא רע כעורך משנה של "פי-האתון" עיתון סטודנטים
ירושלמי, והמשיך לחלום על התעשרות.

החורף המזויין התחיל שוב, וכרגיל הפתיע את כולם. הדיכאון
המרירות והבדידות החורפית היו מנת חלקם של כולם, גם של אלה
שניסו להסוות אותם.

(אולי חוץ מ"אוהבי חורף" למיניהם)

"תלתלים" אשר למרות שכבר מזמן עשה קרחת המשיך להיקרא כך מכורח
ההרגל, עבר לדירה משודרגת עם אנשים משודרגים וניסה לשדרג את
חייו.

דיי מזמן הפינק פלויד דפקו הופעה בת זונה בארץ הקודש, אבל מלא
אנשים ניתקעו בפקקים וקיללו את האימ-אמא שלהם.

כרגיל, הימנעות מחדשות היתה אז טקטיקה מעולה, שכן הן מעולם לא
היו טובות, וידיעות על מלחמה כוללת עברו יופי גם בשמועות.

באותה שנה הייתה גם מלחמה, למרות שכולם חשבו שכבר עברו הזמנים
שדברים כאלה קורים.

בחורף ההוא, דור האס אם אס הוגדר רישמית כדור, גם אם היה דור
ממש לא משהו.

עקב עודף ביקוש פריפריאלי, הדיור בעיר היה זבל כמו תמיד,
ואנשים שילמו במיזוודות זהב תמורות מחילות מעופשות.

דניאלה , אשת הקבלה,  ישבה כמידי יום ביומו במרכזו של איזה
מרכז לקבלה, וקיבלה במאור פנים את הניכנסים. ואפילו שהיא מכרה
שם את "שם-השם" ב 29.9 דולר לחתיכה, היא עשתה את זה בצורה
מסבירת פנים.

באותה שנה התחיל להימאס לאנשים מהרבה דברים שונים.

נימאס להם מפוליטיקה, משחיתויות ומדיבור עליהם, משערוריות בכוס
תה, מזיוני מוח של פרשנים פוליטיים, ומפרסומות אין-סופיות
בערוצים המסחריים.

נימאס להם מזה שהכדורגל חרא, הכבישים חרא והכלכלה דווקא בסדר,
אבל אף אחד לא מרגיש את זה.

נימאס לאנשים שאין תיירות כי אין שום סיבה שתיהיה, שמזמן
מיסחרו את כל הרגשות כולל אהבה, שינאה ואדישות, ואת כולם ניתן
לקנות ב 12 תשלומים ללא ריבית.

ניגמר לכולם כבר שארית החשק, שאגב מעולם לא היה, לשמוע על
וועדה שתמנה וועדה שתחקור את מחדלי הוועדה, שבוקרה ע"י המבקר,
ונועצה עם היועץ על המחדלים של הדרג והזרג המושחתים מהראש
מהעצם ומהזנב.

נישבר לכולם הזין כבר מיזמן, שהכותרות בעיתונים מרמזות שקץ
העולם ממש פה, והנה, הנה הוא מגיע. ממש "אוטוטו", כמו שדודה
שלי אומרת.

יום הכיפורים  שהתחיל את החורף, נחגג בירושלים עיר הקודש, והיה
מלא חטאים, יותר מכל יום אחר באותה השנה (שורות אלה יציתו את
עצמן אם ייכתבו בהן פירטי הפרטים של אותו היום הכוללים לכל
הפחות: רוקנרול). דבר זה גרם למשתתפים בו להישבע כי יצומו
ויתענו בימי כיפור (ובכל שאר הצומות והתעניות המגוחכות) עד סוף
ימיהם.

החיים אז היו ניסבלים עד בסדר, למרות שאנשים נאלצו לעבוד
לפרנסתם כמו מאות בשנים, והכסף עדיין לא צמח על שום עץ או אתר
אינטרנט.

שחר איש הנדל"ן עשה מה שהוא עשה תמיד. תיווך דירות. לאחר ארבע
שנים, הוא כבר עשה את זה ממש לא רע.

רעואל שביט, הידוע בכינויו: "הקיצ'ס" נסע לאמריקה בפעם
הרביעית, ועבד במכירת שיטים לאמריקאים. מכיוון שכל שיט נימכר
טוב, הוא חזר עמוס בכסף, והמשיך ללמוד בעיר המידבר באר שבע.

וינסטון , חברו משכבר הימים, שכר איתו דירה, דווקא לא רעה,
וחיו חיים סטודנטיאליים רגילים, לקורת רוחה של אימו של קיצ'ס -
שרי, שהיתה ועודנה הפוליש מאמא המוחלטת.

למיכאל גולדרברג, שהיה בסיירת בצבא, והיתקדם לפיקוד עליה,
נישבר הזין מהצבא המזויין שניסה לדפוק אותו ולשקר לו ללא הרף,
ויצא לחופש האזרחי. טוב, לא בדיוק, הוא ניהיה קב"ט  באיזה
מוזיאון.

בחורף ההוא, כרגיל, כל המדינות הגובלות איתנו היתחרפנו לחלוטין
מבחינת פנים וחוץ, והדרך היחידה לשמור על שפיות היתה להתעלם
מהכל, לא לקרא כל הזמן חדשות, ולקוות שלמרות הכל, בסוף יהיה
איכשהוא בסדר.

בחורף ההוא, רוצח רוה"מ שניראה לא משהו קיבל אישור "להתייחד",
באיזה צינוק מעופש עם היהודייה האמריקנית המכוערת בעולם, וכמה
שחרא ומסריח לקרא על זה, כל העיתונים כתבו על זה כאילו מצאו את
התשובה למהות הקיום. לפחות הם מכרו עוד כמה עותקים.

דפנה עברה לבית אבות בחיפה, ואמא כבר נהיתה מותשת מלסוע לשם כל
הזמן.

המקום המבחיל ביותר בעולם לא השתנה בכלל, והוא נישאר חדר
המדרגות המוזנח של הביניין שלי. שכנים שלא מנקים אותו נורא
הרגיזו אותי, למרות שהמחשבה על לנקות אותו בעצמי העבירה לי
צמרמורת אמיתית בגב.

נשיא המדינה המסורתי, השקט, הממלכתי האדיב ונעים ההליכות ,
דפק, בעל, אנס, שיקר, צותת, זייף, העליל, גנב, שיבש, דחף,
מישש, כפה את מרותו ובטח עשה עוד כמה דברים (לכאורה), אבל אחרי
כמה זמן כבר לאף אחד לא היה איכפת ממנו, ממוסד הנשיאות או בכלל
מכל החרא המזורגג והמשמים הזה.

היה בי רצון עז לההפך לדוב חום פרוותי ולנמנם כל החורף המקולל
הזה, או לפחות להיות בעל איתורן של "אוהבי חורף" למיניהם
("הרבה יותר קריר ונעים בחורף" ,"אני מת על שלוליות",  "הגשם
מקסים") וכשהמכשיר מצפצף, לחבוט בפרצופם באלה.

בשל הסכמה שבשתיקה, או אולי מחוסר ברירה ואי-נעימות, נתנה לי
המוכרת בסטימצקי ליד הבית לקרא מלא ספרים בחנות ובכך להפיג את
השיעמום הנורא.

כמו בכל חורף וגם קיץ אביב או סתיו, לא ביקרתי מספיק את אחיי
החורגים, אימי,  סבתותי, דודים וקרובים אחרים שגרים איפושהו לא
בעיר, ולכן ליפעמים הירגשתי שאני חרא  בן-אדם.

העיתונים ברשת הפכו לזבל גרוע מיום ליום וכללו כתבות על השתלת
סיליקון באוזניים, סקרים על מהות הסקרים, ותגובות (טוקבקים) של
גולשים לכתבות , שהתגובה להם צריכה להיות ירי על כותביהם באש
חיה.

אפי מהפיצוצייה היה פילוסוף בחסד, ובעל להט צ'ה גוואראי. תמיד
נגד הקפיטליזם-ביביזם-שילטוניזם.  הוא טען פעם כי צריך להרים
את ביניין הפרלמנט - את הכנסת. לפוצץ ת'אימאימא שלה.   החורף
הוא כבר כימעט לגמרי הפסיק לעבוד שם, וכימעט בוודאות מצא משהו
יותר טוב (שזה אומר כל דבר אחר). יתכן שעזרה לאנשים פגועים
נפשית כפארט טיים ג'וב

רחוב אלנבי המשיך להיות מסריח גם בחורף. ניראה שהזוהמה השחורה
שהיצטברה עליו תרד רק עם כף גרוד של דחפור פלוס זרנוק כבאים
המתיז כלור ומסיר שומנים.

בחורף ההוא עדיין לא המציאו מכשיר שאוטומטית מפוצץ לרסיסים
אנשים המתקשרים ממספרים חסומים, לאכזבת כולם, למעט קצינות
קישור, בנקאים ועורכי סקרים טלפוניים.

המוזיקה הפכה לנגישה הרבה יותר, תודות לרשת הגלובלית, ואנשים
היתענגו על היצירות של המאה השנים האחרונות. המוזיקה החדשה
היתה מיץ של זבל תעשייתי ממותק ומחליא.

בחורף ההוא כוכב נולד עדיין לא יצא מחוץ לחוק, והיה בי רצון
כבוש לירות טילי כתף על הצביקות, הנינטים, הסעדות ו(יסלחו לי
כולם) כל שאר הזבל האנושי הזחוח והמיסחרי אשר נידבק למקלטי
הטלויזייה והרדיו כמו חרא של כלבים לנעל.

למרות שכל מיני אנשים קיוו שהחורף יחסל את תופעת הקבצנות,
ובדרך את הקבצנים עצמם, זה לא קרה, ובחורף ישראלי כל כך מתון
ונתון הם פשוט שמו עוד סוודר.

מידת הקריצה האדירה שחו"ל היווה בשבילי בחודשים אפורים אלה,
היתאזנה רק בעצלנותי האין-סופית למלא מסמכים בירוקרטיים. אם
הייתי דב גריזלי חום ופרוותי הייתי מרסק בכפי הגדולה כל
בירוקרט ממשלתי חסר מזל שהיה ניקרא בדרכי.

באותו החורף פקידה של משרד התחבורה סירבה לשלוח לי את הרישיון
החדש לבית הורי, והיתעקשה לשלוח לי אותו לתיבה המתפוררת
והניגנבת בעיר הגדולה. "ככה זה בחוק, זה הכתובת בת"ז" וכו.
הרעיון של להצית את פרצופה ואת שאר גופה עם להביור ירד מהפרק.
היה זה מוות יותר מידי מהיר בשבילה.

שאולי , "איש הלופ", המכונה כך משום שחייו נימצאים במעגל מתמיד
של אי-עשיית דבר, המשיך בשיגרת חייו המשמימה, אך עם שינוי קטן.
הוא עבר לעיר, גר תקופה אצל חברים וניסה כמו כולם, לשרוד, למצא
את עצמו, וגם למצא קצת כסף בדרך.

סימבה, הכלב של המישפחה, גדל , והפך מגור חמוד לכלב דיי מרגיז.
למזלנו הוא החל באותו הזמן לפתח את אישיותו הייחודית. (לעיסת
שטויות, חפירת בורות ורביצה חסרת תועלת)

שבי, שהיה איתי באותה שיכבה במושב, עבר לעיר ליפני שנתיים,
ומאז עבד כחובש והעלה רעיונות לפתיחת משרד חקירות פרטי. אחותו
הקטנה עברה גם היא לעיר, ועבדה בחברת אשראי גדולה.

רנן, האיש המבטיח של שיכבה יא בביה"ס האזורי בילדותנו, הפך
לאדם שתשובתו התמידית לשאלה "מה המצב?" היא "אין חדש" והוא אף
פעם לא שיקר כשאמר זאת.

הילה, שעבדה בחברת כ"א קטנה, הוחלפה ע"י מריוס, שלמרות שמו
הייחודי, לא היה איטלקי כמו האחים המפורסמים מעולם הננינטנדו,
אלא צרפתי גאה, וחסר לחלוטין כל שבב של חוש הומור או
אי-עינייניות.

רחוב שנקין המשיך להיות רחוב שנקין, עם מוכרות פריפריאליות
שניסו בכל כוחן להיכנס ל"סצנה", למרות שמעולם לא הוכח כי היא
אכן קיימת.  הן נהגו לשבת על ספסלי האבן שתחמו את העצים שגדלו
על המידרכה, בשוחחן עם הומואים מתחילים שזה עתה הגיעו לעיר,
כשהם מנסים להיכנס אף הם ל"סצנה".  הם חשבו כי מוכרות חסרות
תועלת אלו, שעובדות בשכר מינימום פלוס תדמית זוהרת לייט,
יובילו אותם לשם במין אחוות נשים ("אוחצ'ות") שכזאת.

אני המשכתי לגור בקיוב מזה כשנתיים, כאשר היא מספקת בדיוק את
כל צרכיי אך לא מעבר לזה. כל ניסיונותי להיתעשרות או היתאשרות
מהירים, ניכשלו באיבם.

באותם ימים של תחילת החורף אשר הגיע למרבה אי-ההפתעה, התחיל
להישבר לי הזין לחלוטין מאיזכורי המוות האין-סופיים במדייה
המקיפה אותי. איזכורים הגורמים לי לחוש אי נוחות מעצם חיי
וקיומי, ושאני חזיר הישרדותי שבע ונהנתן.

איך אני יכול שלא לדעת ששלושה אנשים נהרגו בכביש החוף בתאונה
מחרידה, רביעייה הלכה מחיסונים מקולקלים, ילדה ניטרפה ע"י
אמסטף, שיבעים איש היתפוצצו, כרגיל, בעירק, שיטפונות באסיה
קטלו עשרות, סרטן, מחלות לב, היסתיידות עורקים, היתנוונות כבד
ועין עצלה קטלו שלוש מאות חמישים ושניים איש בשנתיים וחצי
האחרונות, חיילים מתו בגבולות, רעידות אדמה בהודו בלעו משפחות
שלמות לבטן-האדמה, ילדים טבעו בים, ומכות ברק חישמלו
סבתא-אם-וביתה ביחד עם מיצי החתול , בשעת חנוכת בית ברעננה.

יא בן-זונה, רומזים לא בעדינות העיתונים הרדיו וכל שאר המדיה.
יא בן-בן-זונה. כל האנשים האלה מתים, ואתה  קטן חי לך בשקט,
שותה קפה וקורא עיתון. תיתבייש לך, זבל מושתן.

תיתבייש, אבל אל תישכח לראות גם מחר חדשות ולקנות עיתון. הרי
לא תוכל לישרוד ללא המידע המועיל הזה.

דוד ניכנס לסטטיסטיקה והיתגרש לאחר שהביא לעולם ילדה. הוא
ניראה שבור בהתחלה, אך בתחילת החורף הזה הוא כבר היתאושש, שכר
דירה, ועזב את בית חבריו.

מיקי ושאולה, מכרו את הדיר לאחר 50 שנות עבודה בו (כשבסופה גם
התאיילנדים עזרו), ומאז היתפנו לדברים החשובים באמת כגון:
צעדות , שיפור הנוי בעזרת צימחי גרניום ודיונים אין-סופיים
בוועדת הפנים של המושב על "מי לעזאזל הילד שחירבן בבריכה".

התחלתי לרחם על אנשים שעובדים בחורף מחוץ לבית, וכל עיניין
העבודה שהוא כבר ככה די מסריח, יהיה גם רק.          אחד מאלה
היה אני, ככה שממש היזדהתי עם המיסכנים.

מכון הכושר שבעוברי על פניו ברחוב, טרם ההירשמות אליו, היו
פצצות יוצאות ממנו, הכיל לאחר ההרשמה שמנות ומכוערות שניסו ללא
הצלחה להוריד 10 אחוז ממשקלם, דבר שלא היה משנה כהוא זה.

ראיתי את מרפי מיתגלם מולי, וצוחק עלי את צחוקו הלגלגני הרגיל
והיבש.

טיפאני המשיכה לגור  ליד דיזינגוף, בדירת שותפים לא רעה, אבל
גם לא משהו, למדה קונדיטוריה והכירה מישהי חדשה.

מושיקו מהים המשיך להיות שוכן (מפקח) חופים, ובחורף אפילו היתה
לא פחות עבודה. עובדה זאת מעט תמוהה, כי גם בשיאם של חודשי
הקיץ הוא לא עשה דבר

ליאת האשדודית החליטה בשנות השלושים המאוחרות לחייה שהיא צריכה
לעשות משהו חוץ מלגור אצל ההורים. היא עשתה קורס עזרה ראשונה,
שאותו עברה בקושי, והחלה ללוות טיולים ברחבי הארץ.

ביל גייטס, האדם שהמציא את עולם המיחשוב, פחות או יותר, ואחראי
להיתפתחות של התוכנות המידע וכדומה, הפך אצלי בדירה לבובת וודו
(כולל סיכות נעצים ומהדקים) , לאחר שהחלפת שפה מאנגלית לעברית
תקעה את המחשב לחלוטין.

טומי, מדריך העזרה ראשונה, המשיך להעביר קורסים ורענונים ברחבי
הארץ, למרות שלגמרי נימאס לו מ"שואלי השאלות המטומטמות" ,
ששרצו בשיעורים שהעביר.

כל הניסיונות האדירים של המדיה לפוצץ את הבועה בה אני חי,
ולספר לי על:   כמה אנשים מתו, מה רמת הזיהום, איזה איום מדיני
קיים, מי רצח את מי, איפה ולמה, מי מעל באיזה כספים, ומי דחף

מה למזכירה הפרלמנטרית שלו, ניתקלו מצידי בקרב מאסף עיקש, עקבי
וחסר פשרות.  

קרב גדול ומתמשך על השפיות.