(ניסיון ראשון)


זהו השיר האחרון שאכתוב. בריסים המכווצים,
בסלסולי הערבסקה המתמשכת של החודשים
אני רואה את קידוח לב השמשות: הן שלמות
בגושיהן ובטנות קטנות של קוץ נטרפות
מאי הסיבולת שלהם:
(וכך, במעטפה עם צבע הדינמיט זו לצד זו
ישובות וקנאיות, אי הסיבולת המטאלית
מודדת את מתח המים, האנונימיות האחרות
מתלכסנות לכדור-עץ רקוב
שישרוף מיילים
של חריכות-גוף על פני איזה תוהו, אטים,
גדול)

:

הייתי גדולה מן השאר. פנינים קטנים
עושים מדורת-ארס, הם לא יודעים לשיר.
אני נעשית לכדי המרווח המלוח בין הצדף והפנינה
יונקת פנימה את דממת המוות הראשונה
של החסידות היתומות.