נכתב בשנת 2005.



להיות שק אגרוף זה לא קשה.

אני קמה בבקר אחרי לילה מטורף של הזיות,
מתארגנת ושומעת את מולידתך מסננת "יום נעים" ארסי כדי להרוס לך
את היום.
יוצאת מהבית לגועל הרחוב,
שואפת עשן ממקל לבן,
נגעלת מהריח,
נגעלת מהטעם אבל
לא יכולה להפסיק. כשהיא נגמרת אני מדליקה עוד אחת.
עולה להסעה שלוקחת אותי לעבודה.
בדרך שומעת מוסיקה.
אני אוהבת שירים שקורעים את הנפש. הם "מבינים" אותי או שאני
אותם, זה לא באמת משנה. אני בוכה בפעם ה-100 ובפעם ה-101 אני
כבר יודעת את כל המילים והתווים והכניסה של כל כלי הנגינה
וקולות הרקע.
אז אני מעבירה לשיר הבא.
מגיעה לעבודה,
משתיקה את 2 הניידים ונכנסת לבניין הכי אפור בעולם.
הם צבעו את עצמם בכתום ושמו בלוגו FUN אז זה אמור להיות
קפיטליזם שונה.
כמה יומרני.