הלוואי והדמעות שלי היו יכולות לספר את כול מה שהשפתיים שלי לא
יכולות להסביר.
רוצה שתניח את היד ותרגיש את הנמלים הקטנות שמטפסות במעלה
גופי,
רוצה שביד חשופה תאסוף כול דמעה שנושרת ממני עכשיו,

תוכל לשמור לי עליהן בדלי ליום שאני אפסיק לבכות?

הבדידות נטועה בתוכי כמו הגזע של עץ האלון בשדה שלי,
אבל כרגע השדה שלי רחוק ממני,
כול גופי מרגיש רחוק וזר, אפילו הנמלים שלי זרות לי...
כשהייתי קטנה, ברגעים של שמש חזקה, הנמלים שלי היו באות להגן
עליי,
הייתי מרגישה אותן מטפסות בשיטתיות, כמו שרק נמלים יודעות,
במעלה גופי,
מנסות להגיע לאוזניים מבפנים, ללחוש לי מילים מרגיעות, כי רק
הן מבינות את היכולת של השמש לרסק אותי.
היום הנמלים שלי ממשיכות לטפס, אבל הן כבר לא לוחשות מבפנים
מילים מרגיעות..
הן רק משוטטות במרחבי גופי, נותנות לי להרגיש את קיומם, רוצות
שאזכור שאני לא לבד...