חזרנו אל מחוז ילדותנו
לא יכולנו להיכנס
השערים ננעלו
הכבישים נחסמו, בדרכים שלא הכרנו
עמדנו בפינה
וראינו את ילדותנו משתנה
בניינים שהיו, קרסו
בגינות הישנות, בנו מחילות
ורק אנחנו עמדנו בצד
ושאלנו, את אותה שאלה
שכל יום מתחדשת
ומתעקשת להישאל
מה היה נשאר לנו
אם היינו נשארים כאן
מה היה קורה לנו
אם לא היינו יוצאים בזמן
והתשובה, כתובה על קיר לבן
של אחד הבתים, אל מול הכביש הקטן
מכאן יוצאים רק בדרך אחת
לא היה נשאר לנו כלום
זה הגורל, וזה מה שכתוב
עומדים בצד
מביטים
על מחוז ילדותנו
בצד יש תיכון, מאחור יש שדה הרוס
ובין לבין, יש אותנו
מנסים להיזכר
איפה היינו משחקים, איפה התחבאנו בלילות
ולפעמים, חוזרים אלינו בחלומות
אנשים שנטשנו, אנשים שויתרו עלינו
מחוז ילדותנו
מתפרק מנכסיו
משאיר אותנו רומנטיים לרגע חפוז אחד
אחר כך, שיכורים מן הזוהר הלא ברור שלנו
מדליק סיגריה, ואת מפנה את הגב
מבקשת לא לראות
איך סביב הבתים, אין יותר צמחים רק גדרות
ואיך על גגות הבתים, לא יושבים עוד אנשים
ברגע של זיכרון, אני חוזר אל הימים הקרים
היינו מתכסים, ומחכים לשמוע את הגשם יורד
עומדים על פתח מחוז ילדותנו
שם מול הכביש המהיר, שהיה לנו לנהר
שלא יכולנו לחצות
בנו שם, בניין רב קומות, שצופה על ילדותנו
כמו הייתה חידה לא פתורה, כמו הייתה זיכרון אסיר
ואני כותב בזיכרון, את הדרכים הלא סלולות
של מחוז ילדותנו
איש לא יבקש מאיתנו לחזור, איש לא ייקח אותנו שנית
המילים, בחירה ובריחה, הן מאותו שורש
אנו השתמשנו בשתיהן, עד שלא יכולנו לסגת
כעת מול מחוז ילדותנו
אנחנו מבינים יותר טוב, את הדרך
את הכביש המוביל ממחוז ילדותנו
אל זוהר לא ברור