זה מדהים כל הדבר הזה.
זה הדבר שקוראים לו חיים.
בשיא האושר שלך כשאתה בהרגשה הכי טובה שלך וחושב שאין דבר
שישתווה למה שאתה חש, שהחיוך לא יורד לך מהפרצוף, עד שאתה
מרגיש כאב קל בלחיים ובלסת, שאתה רועד מרוב התרגשות ושמחה,
וברקע יש את השיר הכי מתאים בזמן הכי מתאים ובמקום הכי מתאים
בעולם.
בשיא של כל זה, מילה אחת יכולה לשנות הכל.
רגע אחד.
ואז אתה מוצא עצמך בכאב הכי גדול שלך, בייאוש, בדמעות, עד שהאף
אדום והעיניים נפוחות. בחוסר אונים, חוסר צדק.
במעמקים הכי חשוכים ומפחידים שהיו קיימים אי פעם אצלך.
תהומות שעוד אף פעם לא נתקלת בהם.
ואתה עומד חשוף ומפוחד, לא יודע מה.
לבד.
והלבד הזה כל כך גדול, מחבק אותך, עוטף את כולך ואתה כבר לא
רואה יותר כלום.
רק שחור.
בדיוק בנקודה הזו אתה עוצר.
מנסה לחשוב. להבין. איך הכדור תפח והתגלגל לממדים כאלה עצומים.

איך הכל התחיל.
ואתה לא מבין.
ורוצה רק לבכות.
יודע שהמצב לא ישתפר אם לא תחליט משהו. כלשהוא.
אבל מה לעזאזל?...