בא לי לכתוב עד שייגמר לי המקום,
עד שהדף יתחנן שאפסיק.
שהאצבעות יכאבו מכתיבה והעט יתרוקן מדיו.
לבטא את עצמי עד קץ,
כל שנייה ושנייה בחיי,
שלא תהיה נשימה שלא תהיה כתובה על הדף,
שאף דעה שלי בכל נושא שהוא לא תשכח.
להחזיק את הדפים תמיד איתי ולהוסיף להם עוד ועוד כל דקה
שעוברת.
הנה עוד אירוע בחיי שדורש תיעוד מדויק.
מי היה ומה היה ואיך זה התחיל בכלל.
אך משהו עוצר אותי.
כל פעם שאני מתחילה יש מחסום שמונע ממני.
כאילו חיי היו סוד מדינה,
שדליפתו,
תהווה סיכון בדרגה הגבוהה ביותר.
אני מתחילה לכתוב וכל חיי מסתכמים בעמוד או שניים
ואפילו קמצוץ ממה שרציתי לספר לא יוצא.
הסיפורים נשארים אצלי בראש
ולאט לאט דוהים עם הזמן.
ואף אחד לא יודע על הבובה מהגן,
או על הפעם ההיא בכיתה ז' שהמורה
כמעט תפסה אותי מעתיקה במבחן בתנ"ך
וניצלתי בשנייה האחרונה.
אני יודעת שאם הייתי מצליחה
זה לא היה מעניין אף אחד,
והם לא יודפסו תחת כריכה קשה,
ויחולקו להמונים.
אבל אני אדע שחיי מתועדים על הדף
ולא מתפוגגים להם ברוח.
ואולי יום אחד הם יתגלגלו לידי מישהו,
והוא יקרא אותם ויגיד
"וואו, חיים מעניינים היו לה".