תודה להשראה שלי. מקסימה אמיתית.

הצד שלי
מקסימה. היא מקסימה ממש.
היא הייתה הגיבורה שלי בתיכון. תמיד רציתי להיות כמוה.
אנחנו נוסעות במכונית שלה. יש לה דווקא מכונית די קטנה, אבל
מסודרת ונקייה... לא כמו אצל רוב האנשים שהכרתי, שהכיסאות
האחוריים שלהם מלאים בכל מיני ניירות ומסמכים.
היא קנתה את המכונית לפני שנתיים מהכסף שהיא חסכה. ככה זה. גם
לנשים יש גאווה ולאישה הזאת יש גאווה. היא רוצה להוכיח לכולם
שהיא יכולה לעמוד על הרגליים לבדה, בלי עזרה מההורים. אם זה
היה תלוי באבא שלה, היא כבר מזמן הייתה נוסעת על אחת המכונית
היקרות והחדשות, מודל 2007 או משהו. אני לא יודעת איזה סוג.
בכלל, אני לא מבינה במכוניות. הדבר היחידי שחשוב לי במכונית זה
שיהיה לי מקום למתוח את הרגליים. עם ה-1.55 שלי, לא פגשתי הרבה
מכוניות שלא עונות להגדרה הזאת...
היא נוסעת במושב הנהג ואני לצידה. יש לה משקפי שמש על העיניים.
היא נהגת טובה מאוד. לא מהלחוצות שנוסעות על 20 קמ"ש, אבל גם
לא "מרביצה" מהירות. הידיים שלה יציבות ואוחזות בהגה. הרדיו על
גלגל"צ, מנגן איזה שיר ישן של שלמה ארצי, שלא מפריע לנו לנהל
שיחה ברקע.
אני בוחנת אותה ומגיעה למסקנה שהיא בחורה מעניינת. מאוד. היא
כמעט בת 30, רווקה, עם תואר ראשון. בימים אלה היא עובדת על
התזה שלה. היא גם מתרגלת באוניברסיטה. היא בחורה אינטלגנטית,
חייכנית, יפה ו... עצמאית. גרה לה בדירת חדר וחצי לבד. היא
מסבירה לי בקול עדין שהיא רוצה את השקט שלה. אני תוהה ממה היא
צריכה שקט.
זה גורם לי לחוש הערכה אליה. הנה, בחורה שהיא יודעת מה היא
רוצה, ועושה הכל כדי להשיג את זה לבד, בכוחות עצמה.
לרגע מתחשק לי להיות היא.
כל כך חזקה.
אנחנו נפרדות לשלום. היא מורידה אותי ליד הבית. הבית של
ההורים.
אמא הכינה ארוחת ערב. אני יושבת איתם... לא בשביל לאכול כמו
בשביל לדבר. הם מתעניינים, שואלים מה שלומה ואיך היה. אני
מספרת להם. אחר כך אני מדברת קצת בטלפון, עם הבחור שלי- הוא
מספר לי כמה הוא חשב עליי ומה אנחנו עושים מחר (דברים שתמיד
טוב לשמוע)... ואז אני מורידה בגדים, מתקלחת והולכת לישון.

הצד שלה
הייתה לי היום נסיעה מעניינת. דיברתי עם אלה. היא די נחמדה,
בסך הכל. אומרים שיש לה מישהו שמסובב לה את השכל. לי היא דווקא
נראית בסדר. היא בחורה עם ראש על הכתפיים. לא נראה לי שהיא
תאבד את הראש בגלל בחור.
בכל מקרה, היה נחמד. שתינו קפה ודיברנו.
עכשיו אני במטבח, מכינה לעצמי ארוחת ערב. אני חותכת עגבניות
לסלט. גלגל"צ פתוח ברקע (חייבת למצוא תחנה נורמלית אחרת
מתישהו) ואני חושבת.
לפעמים היא מפחידה אותי, אלה הזאת. היום היא תקעה בי מבט כזה,
מן מבט 'איזה כיף לך!' כאילו היא ממש מעריכה אותי, או משהו.
כמעט צחקתי לה בפנים.
היא לא מבינה, הם לא מבינים כולם, שקצת קשה לחיות ככה, לבד...
לממן בעצמי את החשבונות, הבית, המכונית, הלימודים. כן, זה
חשוב... אבל אני קורעת את התחת בעבודה, בקושי נשאר לי זמן
לעצמי.
אחר כך שואלים איך זה שאני לבד.
אני במטבח, חותכת עגבניות לסלט ובא לי לצחוק. בדיוק אז,
משמיעים את זאתי מהרדיו ששרה "זה שיר אהבה פשוט, פשוט שיר
אהבה". זה פשוט הרג אותי. בטח שזה פשוט.
פתאום בא לי לבכות.
אם זה כל כך פשוט, אז איך זה שאני כל כך לבד?