הצלילים של הגיטרה
שוברים את האדישות
שאני כל-כך משתדלת לאמץ
ועם פריטת המיתרים
אני לא מסוגלת יותר
להמשיך ולתרץ.

יש משהו בכלי הנגינה הזה - גיטרה
ובדרך שבה אוזני מפרשת את הצלילים,
אני נעלמת אל תוך עולם מבולבל -
כזה שאין בו מילים.

אני נבלעת אל תוך רצף של אקורדים,
רצף של אקורדים רצף של אקורדים
רצף של אקורדים רצף של אקורדים.

אני נבלעת
ושומעת
ואפילו, מקשיבה.

המוזיקה הזו, היא אהבה.

אני נזכרת בימים אחרים, של אז.
אני נזכרת ויש לי
עור ברווז.

ובסוף השיר -
כל פריטה
היא נחיתה
בחזרה אל העולם הזה.

אני שוב בשליטה.

כשיש את השקט של אחרי,
כשהמנגינה כבר נגמרת,
אני שוב אדישה
ופחות מעורערת,
אני חושבת ומרגישה ויודעת,
יש בי שוב היגיון
ויש לי גם
סיבה.

כל זאת ועוד, עד הניגון הבא.

מוקדש לאח שלי, כפרה עליו :)
שתמיד כשהוא מנגן על הגיטרה,
אני מתמזגת עם המחשבות.

07.10.07