את בכית עבורי
לא ידעת, "מי זו?"
את הגרת דמעותייך
על שארית חיי,
שנותרו איתי בצל
לא הבנת, "של מי?"
את מחית דמעותייך
כשאני מחיתי חיוכיי,
אשר יש מהם כנים
ופעמים מאולצים.
את בכית כנהר
בזמן בו אני צחקתי
והפכת מחוייכת,
כאשר דמעתך משתלבת
ואני נושא לצחוק.
וכעת לך אומרת:
"עצרי את בכייך,
כדי שלא אבכה איתך,
בבקשה, רק לשמוח."

נכתב ביום 30.6.03


געגועים לסבתא סבא שלא הכרתי

לכל אחד ואחת ישנם געגועים לאנשים שהיו ואינם, כאלו שהיכרנו
ממש והיו חלק מאיתנו בפרק זמן מסויים של חיינו. אז ראשון
להתגעגע אליו הוא סבי מנחם, יליד סופיה, בולגריה, שכינויו
מנדו, שבמקרה גם ניגן במנדולינה והיה צייר בחסד. האיש היקר לי
כל כך נעלם לו לעולם אחר עוד בזמן השירות הצבאי בשנת 1975.
חסר, חסר עד היום הזה ועדיין מוחשי כל כך. אחריו נעלמה מזל טוב
הסבתא, אדיו סנטו... והקפטיקס שלה והריבה הדיאבטית, כי בלי קצת
מתוק במשפחת לוי, אי אפשר לחיות. מתוק זה טעם החיים. אחריה
נעלמה לנו דודתי האישה המיוחדת הזאת, היקרה, הצנועה וטובת הלב,
מרים, ומייד אחר כך דוד צבי היקר, אוהב צה"ל שכמותו, שמרוב
שאהב את הצבא, עלה השמיימה בדיוק בזמן הצפירה לחללי צה"ל ביום
הזיכרון. הבאה אחריו נעלמה לי האמא הפולנייה שלי, שאיתה ממש יש
לי שיחות שלמות בחלומות, מזה 30 שנה ויותר ואני רואה אותה כל
כך אמיתית. והיא גם נותנת הוראות בחלומות מה צריך ולא צריך
לעשות. והיא, האמא שלי נראית טוב בחלום, ממשית, כאילו העבירו
אותה מהעולם האחר בחזרה אל העולם שלנו לכמה דקות של חלום.
ואחר-כך הלך האיש המקסים והנבון הזה, אינג'ניר אנקל רוי, שאיתו
אפשר היה לשוחח שעות ולטייל בדרך לליברפול, ששם היה מקום
עבודתו. איש יקר. ועוד איבון, דמות צבעונית "מסרית" בת למשפ'
היש"ר ענתבי ואשתו השנייה. על אבי, שלמה סלומון דום! כתבתי
בהרחבה בספר "ישראלייה" שבדף היוצר כאן.

אבל יש אנשים שאי אפשר לחלום עליהם, כי הם פשוט אף פעם לא היו
איתך ואף פעם לא ראית אותם ממש. ומדי פעם את/ה מנסה לדמיין לך
אותם בראשך, את אופן התנהגותם, ואיך הם היו מתקשרים ומתחברים
אליך כנכד/ה שלהם. על גרוינם, סבי הפולני, אפשר לחשוב במושגים
של קיים/לא קיים כי יש תמונות שלו, אחת מהצבא הפולני והשנייה
סתם אזרח פולני מן השורה. ופתאום ככה, אני מוצאת את עצמי בגיל
כמעט שישים, נתקפת בגעגועים לסבא הזה שלי, גרוינם, שאפילו
מצאתי תיעוד אודותיו ברישומים הפולניים מלפני השואה.

את שפרינצה לא הכרתי באמת. שפרינצה, הסבתא שלי, היא חסרת דמות.
אין שום צילום שלה ומקום קבורתה לא נודע. ואיך אפשר להתגעגע
למישהו שהוא חסר דמות? אז כן, זה אפשרי. אז אני מנסה לדמות את
תווי פניה ואת דמותה וככה מתגעגעת לסבתא שלי שלא זכיתי להכיר,
בגילי המופלג, אוטוטו שישים.

סבתא שלי, שפרינצה, מתה מיתה משונה בסיביר. היא לא שרדה את
הקור והרעב לאחר שגורשה לשם עם בעלה וילדיה. הייתה לה אומנם
הברירה: או לחזור לעיירה בגליציה וליפול לידי הנאצים, או לנסות
ולשרוד את החיים בסיביר. היא ניסתה לחיות, בכל אופן.

השאלה היא, כמה פעמים אפשר למות? מסתבר שפעמיים. לפני מספר
שבועות שפרינצה שלנו מתה מבושה, כי אידיוט אחד החליט שהוא הופך
אותה לסחורה עוברת לסוחר, כדמות, כמובן, וזאת כדי לממן לו את
חיי המותרות שלו ומשמניו ושל חבר מרעיו, וכל העם רואים רוקדים
וצוהלים. "אספרנזה, "אספרנזה", ועל כל אלה מנצחת אישה מפוקפקת
אחת.

ואני חושבת לי: מעוות, רפה שכל אחד, חסר לך עם מי להתעסק? עם
המתים? לפחות את המתים עזוב לנו, כדי שיוכלו לנוח בשלום על
משכבם.

אחר-כך, כדרכן של מחשבות, התגנבה לה בין לבין עוד מחשבה. מישהי
מהמשפוח'ה סיפרה על הביקור האחרון שלה בפריז. סיפרתי לה איך
עשיתי יום אחד טיול רגלי לאורך הנהר סיין, עברתי דרך כנסיית
נוטרדאם, שזה זרק אותי מייד לסיפור של "הגיבן מנוטרדאם" שזרק
אותי לעוד אסוציאציה (שיסלח לי הד"ר א. קור) על דמותו של אותו
גיבן מסכן וכעור-קמור, קווזימודו, ואיזה מזל שהוא כבר לא שם,
הגיבן,
בדיוק כשאני עוברת שם. אם זכרוני אינו מטעני, הגיבן היה גם
גמד, ננסי כזה. (ר' גוגל, תמונות).
https://thekingoftexas.files.wordpress.com/2012/04/quasimodo.jpg

בהמשך הדרך חציתי את הנהר ימינה ונכנסתי למבנה מפואר. בתחילה
חשבתי שזה מוזיאון, אבל לקח לי כמה דקות טובות להבין שזה בעצם
בית המשפט של פריז, לאחר שהסתובבו שם עורכי דין עם פאות לבנות
מימי לואי השישה עשר. מראה משונה, לכל הדעות, וכל כך שונה מבית
המשפט שלנו בתל-אביב. וזה זרק אותי מייד לשיחה עם חברה טובה
לעבודה שהתקשרה אליי השבוע ואמרה לי: אולי תחזרי לעבודה? אמרתי
לה שאין סיכוי. אבל, במחשבה שנייה, למה לא בעצם? אולי נעשה
איזו גיחה או שתיים לעבודה הישנה...

אחרי שמחשבותיי נדדו לפריז,  לגיבן הגמד - קווזימודו מנוטרדאם,
לאנשים החבושים פאות "וויג" לבנות ומכוערות בבית המשפט בפריז,
ולהצעתה של חברתי לשוב לעבודה, חזרתי שוב להרהר בסבתי,
שפרינצה.

אז שפרינצה, סבתי שלא הכרתי, געגועיי העזים אלייך...


נכתב היום, 20.12.15


ותודה לקוראיי הנאמנים. ידעתי שמישהו ירים את הכפפה של
אזמרלדה....חחח

http://www.shichor.co.il/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96/%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%A7?cat=11