זהו, הגיע יום שישי, היא לא האמינה שהוא יבוא לבסוף, היא פחדה
שהוא יברח לה מבין הידיים אז היא לא הלכה לישון. עכשיו היא
הייתה בדרך לסטודיו. הניגוד היה מטריד מבחינתה, טורנדו של
התרגשות בתוכה אל מול היציבות השקטה של הרכבת. כשהייתה פותחת
את העיניים היה נדמה לה שהיא רואה את הזמן זוחל מחוץ לחלון עם
כל עץ שעובר, רק כשהייתה עוצמת אותן היא יכלה להירגע בפנטזיה
שהולכת להתגשם. וככה היא כמעט פספסה את התחנה.
היא נכנסה לאוויר הממוזג והמבורך של הסטודיו מהרחוב החם ביום
חמסין של אמצע הקיץ. בסטודיו כבר התגבש קהל מצומצם לראות אותה
מגשימה את הפנטזיה שלה בפעם הראשונה, אם הנוכחות שלהם הפריע לה
באיזו שהיא צורה היא לא נתנה לזה להיראות על הפנים שלה, היא
כבר רגילה שזרים בוהים בכל העגילים שמקשטים את פניה. הדבר
הראשון שהיא ראתה הייתה שרשרת ברזל תלויה מהתקרה, בלי לדעת למה
היא פשוט חייכה. היא ישבה עם צוות הסטודיו בזמן שהם הסבירו לה
את התהליך, היא שמעה כל מילה שאמרו לה, אפילו גמעה אותן, אבל
כל מה שהיא יכלה לדמיין מולה הייתה השרשרת שהשתוללה מהתקרה.
לבסוף זה הגיע... הובילו אותה לחדר לבן עם מיטה סטרילית והיא
נשכבה עם גב חשוף כלפי מעלה. היא לא יכלה לראות מה קורה
מאחוריה אבל היא לא הייתה צריכה להיות מופתעת כאשר המחט
הראשונה חדרה את שכבות העור, נושאת מאחוריה משהו כבד, היא ידע
בדיוק מה זה, היא ידעה בדיוק מה הולך לקרות, איך אפשר שלא? היא
חיכתה לרגע הזה כל כך הרבה שנים... כל זה לא הפריע למחט השנייה
להפתיע אותה גם. עכשיו החלק הראשון נגמר, היא כמעט חשבה שזה
היה קצר מדי אבל אז היא נזכרה במה שעוד עתיד לבוא ויצאה לאולם
הראשי ושרשרת הברזל.
היא באמת הייתה רגילה למבטים של אנשים זרים ברחוב, בדרך כלל
מבט של רתיעה קלה או מעיין התעניינות חולנית מעורבת בפחד כאילו
הייתה לביא צדה בספארי. המבטים שפגשה בקהל היו מבטים של יריאה
והערצה עם קמצוץ קינאה. היא מעולם לא הרגישה בנוח יותר, שלווה
אפפה אותה בזמן שהיא הרימה את מבטה לשרשרת שבשלב הזה הייתה
מחוברת למתקן עם חבלים שהיו עתידים להתחבר לקרסים בגבה, היא
ידעה שהתחושה רק הולכת להשתפר עכשיו.
עכשיו היא הייתה אחת עם השרשרת, עומדת בפישוק קל, נושמת לאט
ועמוק. "זה הולך באמת לקרות." היא חושבת לעצמה ובהינד ראש קל
היא מסמנת שיתחילו להרים אותה. בהתחלה היא שומעת רק את נקישות
השרשרת בתוך מנגנון המנוף ואז היא הרגישה את הקרסים מתיישרים
עם החבל ומתחילים לעלות, ואז היא הרגישה משהו חדש, היא לא יכלה
לקרוא לתחושה בשום שם. זה התחיל בתור תחושת משיכה קלה של העור
מלווה בגל קור נעים ואז אש התפשטה מהקרסים ובמורד גבה. היא
התחילה להרגיש חוסר יציבות בעמידה שלה בזמן שהרגליים שלה
מתנתקות מהרצפה, היא כבר עמדה על קצות האצבעות ולא הצליחה
לנשום מרוב התרגשות ואז היא לא הרגישה כלום... ואז הכל.
האש שהתחילה בגבה התפשטה עכשיו לכל חלק בגופה, בוערת באור לבן
חזק שטיהר אותה. היא הייתה נקייה עכשיו, האור זורם דרכה החוצה
ועדיין נשאר חלק ממנה, היא הייתה ישות עצומה בתוך חלל ריק
בגודל בלתי נתפש. היא פקחה את עיניה וראתה את הכל בפעם
הראשונה, לא היו יותר מחסומים בינה לבין העולם, היא הסתכלה
למטה והרגישה כמו מלאך שדואה בין שמיים וארץ. היא קרנה החוצה
בכוח החיות שלה והקרינה שלה נצנצה בעיני הקהל בחזרה כלפיה. היא
הייתה עטופה באור עכשיו, כמו שמיכה ישנה ורכה שהייתה לה
מילדות. אנשים ברגעים חשופים רגשית משתדלים להסתיר את זה
מהעולם, היא רק רצתה לחלוק את זה עם כולם, היא רצתה לחבק את כל
העולם ולשחזר את מה שהיא מרגישה עכשיו עם אחרים.
היא הייתה באוויר סופגת גל אחרי גל של אושר לבן וטהור עד שהיא
הרגישה כמו סיר שעולה על גדותיו, היא לא האמינה שהיא יכולה
להיות כל כך מאושרת שהיא לא תוכל לספוג עוד. אבל זה קרה. היא
התחילה לצחוק, צחוק מתגלגל, טהור ומתוק. דמעות  כבר התגלגלו על
לחייה. "תורידו אותי" היא לחשה לאוויר, ובזמן שרגליה נגעו
ברצפה היא ידעה שפרק חדש התחיל בחייה.