הלבן הזה צועק אלי, אומר תכתבי.
הקטן מהצד לוחש לי - זה לא טבעי
לא לכתוב כך.
אני נזכרת בימי השפל, שהגאות הגיעה, לא עזבה,
ואני התמוטטתי וכתבתי.
זה היה כבר לפני שנתיים (לא תמימות)
ובכלל לא נרגעתי
מהלבן
שכאן.

יכול להיות שכישרון מתבדה, נעלם, נגמר, אוזל, בורח?

קלישאה, נכון - אני עונה לו, והקטן לא שותק.
רק מניע את אצבעותיי כאן מולכם, מצליח איכשהוא להזיז אותן,
שכבר שכחו מה זה לתקתק שיר יפה.
אני כל כך מתגעגעת, ואני כועסת שהסיבה שאני עכשיו יכולה לכתוב
זה בגלל חלום.

הלוואי שתמות כדי שאוכל שוב לכתוב.
אם תמות אחייך.
אצחק ואקפוץ לתהום שתקבל אותי בברכה, תעמיד אותי על מקומי,
ותתן לי לנשום את האוויר המתוק של

יש פעמים שאני כל כך קרובה לכתוב את שמך.כמו עכשיו. חולמת על
נשיקות.
די.

נא צא מאחת משש יציאות החירום שלנו,
ושכח את המצנח
מאחור.